מאגר סיפורי מורשת

אנט אדרי, נולדה ב-7.3.1943 במרוקו בעיר קזבלנקה לאמא שנולדה בטנג'יר ולאבא שנולד במוגדור. אחרי שהכירו התחתנו בקזבלנקה, עברו לגור שם והקימו שם בית ומשפחה בת 11 נפשות. קזבלנקה היא מקום יפה ונהדר, אנט ומשפחתה גרו בדיוק ליד תחנת המשטרה, שם היא נולדה וגדלה.

לאבא של אנט במרוקו היה מפעל לגרופו מרוקאי (ייבוא של כל מיני דברים מחול). בגלל שהיו בארץ של מוסלמים בשבת היו עובדים שם במפעל, ולא היו מכבדים את היהודים שלא היו מוכנים לעבוד. אביה של אנט לא היה מוכן  לעבוד בשבת לכן היה לוקח אותם כל שישי שבת מחוץ לעיר לטייל ולראות דברים כך לא היה נמצא באזור והצליח לחמוק מעבודה בשבת.

כשהייתה בת 13 אבא שלה נפטר, ולכן אמא שלה פחדה להישאר בארץ מוסלמית ועלתה לארץ. היו שכונה טובה ושכנים טובים. יש לה חברה מבית הספר שאתה היא בקשר עד היום.

לאנט הייתה ילדות מאוד יפה, כל 9 האחים שלה גדלו בבית מאוד תרבותי, לא היה חסר להם כלום וככה גם היא לא החסירה מילדיה דבר. למדה בבית ספר אליונס בית ספר אליטה. מספרת שגדלה במקום טוב, והתחנכה במקום טוב. אנט וכל אחיה יצאו מחונכים  ואת כל מה שלמדה בבית של ההורים ובבית הספר על זה היא גדלה וכך גם חינכה את הילדים שלה. כשאנט הייתה בת 13 באו לבקש את ידה, ואביה לא הסכים, בגלל גילה הצעיר.

המשפחה של אנט עלתה לארץ בשנת 1953, הבריחו אותם ממרוקו. לסוכנות היהודית היו קשרים רבים עם חלק מהערבים וכך היו מסדרים שיובילו יהודים רבים באנייה עד לנמל גיברלטר, משם אנט ומשפחתה עברו לאיטליה באנייה. באנייה חגגו את ראש השנה, הייתה שם בריכה, כל העולים עשו שם חיים. אנט מספרת על חוויה נעימה והרגשה של שחרור. כשהגיעו לאיטליה הגיעו למלון טריקליקו, שם שהו במשך שלושה חודשים. בשלב מסוים, לאחר זמן ההמתנה הארוך, אמא של אנט רצתה כבר להגיע לארץ ישראל כנראה בגלל שהיה לעולים פחד שלא יגיעו לארץ מכיוון שעשו לפעמים בעיות בהבאת עולים לארץ. מאיטליה לארץ הגיעו במטוס משם למעברה באשקלון.

הם הגיעו לארץ ביום העצמאות, כשחגגו 5 שנים למדינת ישראל. מהמטוס לקחו אותם לאשקלון למעברה שהייתה שם אז. בהתחלה הם גרו בצריפים היו שם רק חולות. אחיה של אנט לקח מזוודה ויצא לחפש את האחיות שלה שהגיעו לפניהם לארץ, בתל אביב וביבנה. בשלב מסוים נודע לאמא שלה שיש לה אחות במעברה בשדרות שבעלה עבד בסוכנות היהודית בארץ, והוא זה שהעביר אותם מאשקלון לשדרות.

בעיר הם גרו גם כן בצריפים בשכונה שהיום נמצאת באזור הבריכה. לאחר מכון גרו בפחונים, אנט מספרת על חוויה מאוד קשה, היו ג'וקים שרצים עליהם והיו מאוד עצובים בעת ההגעה. אנט ומשפחתה עברו מעיר מאוד עשירה, מבית שלא היה בו כל מחסור, למדינה בהתפתחות, בעוני שלא היו רגילים אליו. במשך שנה שלמה גרו בצריפים ללא התנאים אליהם היו רגילים. עוד לפני שהבתים היו מוכנים כבר הכניסו אותם אליהם, הבית היה בלי חלונות בלי ריהוט, קיבלו שמיכות מהסוכנות היהודית וככה ישנו עד שסיימו את הבנייה, לא רצו להישאר בצריפים עוד לילה אחד, העדיפו בית לא מוכן.

בארץ אנט לא התקבלה לבית הספר, לכן למדה אצל מורות חיילות שלימדו אותן עברית, למדו קרוא וכתוב. רק אחיה הבנים, ידעו קצת עברית מכיוון שלמדו מתלמוד תורה ומבית הכנסת. כשקצת גדלה הייתה בנוער העובד, שאז לא הייתה תנועת נוער, אלא הם היו מסדירים עבודה לילדים. נתנו להם לעבוד 15 ימים בחודש, זה היה התקציב. ככה שילמו להם חצי חודש לכל נערה. בגיל 16 אמא שלה אמרה לה שהיא צריכה לצאת לעזור מבחינה כלכלית ולכן עבדה כמה שיכלה בשביל שיהיה להם במה לשלם על מוצרים בסיסיים. אנט עבדה במפעל של דקו, בו היו מייבשים ירקות. לא עבדה כל השעות, נתנו להם לעבוד 7 שעות ביום, לא עבדה משמרות ארוכות ולא לילות הייתה עובדת רק בבוקר 15 ימים בחודש. לא הייתה בצבא בגלל שנישאה.

אבא של אנט לא זכה לעלות איתם לארץ. אמא שלה הייתה "האמא של כל התושבים" בשדרות, תחנת המשטרה והמשמר האזרחי היו באים לאכול אצלה כל יום צהריים. אם היו מגיעים לעיר בכירים מהכנסת או מהסוכנות היהודית היו מביאים אותם אליה, גם במרוקו הייתה כזו אבל בארץ הרגישו את המשפחתיות אצלה. אם הייתה נתקלת באנשים שקשה להם הייתה תמיד עוזרת להם. אמא שלה הייתה אישה מאוד פעילה חברתית, בישלה לבר מצוות, שבתות חתן וחתונות לאנשים בעיר, הייתה לוקחת על עצמה את הכל על הגב שלה עד היום שהיא מתה הילדים שלה והנכדים שלה לא ידעו על כל הדברים שעשתה בסתר למען אנשים.

אנט הכירה את בעלה מסעוד במרוקו, הוא עלה לארץ לפניה, ואחרי שהיא עלתה לארץ היא התחתנה אתו בפעם הראשונה. בגיל 18 ילדה את בתה הראשונה. יש לה בת אחת בחיפה ואחת באנגליה ובן אחד בשדרות. בגיל 24 התגרשה מבעלה הראשון, עברה עם שלושת ילדיה לאמא שלה עד גיל 25 ואז הכירה את אהרון. אהרון עבד במועצה הוא היה מנהל מחלקת הפיקוח של שדרות. היה מגיע לאמא שלה לאכול ולבקר, והיה עיקש מאוד, עד שהסכימה אנט להתחתן אתו. אהרון היה מחזר אחריה ועשה הכל בשבילה. ממנו יש לה 4 ילדים, 3 בנים ובת. אנט מספרת על אהרון שהיה בעל טוב, כיבד אותה ואהב אותה עד יומו האחרון, היו לה אתו רק ימים יפים ויש לה רק דברים טובים לספר עליו. היה בן אדם טוב והגון ודאג למשפחה שלו ככל יכולתו.

אנט אוהבת לבשל, לאפות ולסרוג. כשהילדים שלה היו קטנים היא הייתה סורגת להם את כל הבגדים. היום היא סורגת לכל הנינים שלה בגדים. יש לה 3 נינים ועוד שניים בדרך.

היום אנט אלמנה, יש לה 7 ילדים, מהם יש לה נכדים ואפילו שני נינים. אנט אומרת שלגדל ילדים בשדרות זה כמו לגדול במשפחה גדולה. בכל מקום יש אנשים טובים ורעים אבל בשדרות כולם כמו משפחה. היא וכל ילדיה מנהלים אורח חיים מסורתי, יש לה שני ילדים חרדים.

חפץ מיוחד שאמא של אנט הביאה ממרוקו, "הביל אל דוד", ציפור דוכיפת שנשחטה בסכין מזהב ופוחלצה. יש בה ברכה מסוימת והיא עטופה בבד סטן כל מי שהיה עומד למשפט היה לוקח את זה ממנה וככה היה יוצא זכאי. באחד מן הימים נתנה אותה למישהו שעמד  למשפט ולא החזירו לה אותה.

הזוית האישית

נטע ושני: שמחנו לשמוע את סיפורה של אנט, וכך גם היא שמחה ונהנתה לספר את סיפורה.