מאגר סיפורי מורשת

אילנה נולדה בירושלים בשנת 1950 בשכנות שמואל הנביא גבול בית ישראל. את השם אילנה העניקו לה הוריה בשל סמיכות הולדתה לחג טוב בשבט, חג האילנות.

אילנה מספרת: "גדלתי בבית חם ואוהב ודיברנו עברית בבית. גדלתי עם עוד שישה אחים: רפאל, לאה, זהבה, איילה, משה ז"ל אני ואחי הקטן אפרים בשכונת שמואל הנביא. אח שלי, שקראו לו משה, לא שרד, הוא היה בתאונת דרכים בכביש והוא התהפך. אין יום שאני לא נזכרת בו.

לאימא שלי קראו רחל והיא הייתה עקרת בית שגידלה אותנו בטוב לב. אימא שלי נולדה יתומה, היא התחתנה בארץ עם אבי אברהם כשהוא גדול ממנה בעשר שנים. אבי אברהם אהב ללבוש חליפות ואימא שלי שמלות, מה שהיה נהוג אז בסביבתם.

בילדותי כל חברותי גרו בשכונה שלי בשכונת בשמואל הנביא, עם החברות האלה אני עד היום בקשר. אהבנו לשחק מחבואים, הולה הופ, זהבים, חבל ועוד.. בשעות הפנאי הייתי שומעת שירים, כותבת, ושרה.

למדתי בבית הספר סוקולוב. בבית הספר שלמדתי בו הייתה משמעת חזקה, הכי אהבתי בבית הספר את המורים למוזיקה וציור והיה לי קשר טוב איתם. הייתי תלמידה בינונית עד טובה והמקצועות שהייתי הכי טובה בהם היו היסטוריה, ספרות ותנ"ך.

בת המצווה שלי הייתה בבית, המוזמנים היו משפחה, דודים, חברים של אבא וקצת חברות מהכיתה. היה כיבוד, אוכל ושתיה. קיבלתי מתנות לבת מצווה מחברותי, והמתנה שהכי זכורה לי הייתה מאחותי שסרגה לי סוודר.

אילנה ביום כלולותיה

מקצוע ועיסוק

לימים, כשהתחתנתי, הבאתי לעולם ארבעה ילדים שהביאו לי שישה עשר נכדים. כדי להיות עם הילדים ולגדל אותם החלטתי לא לצאת לעבוד אלא לפתוח משפחתון בביתי. כשהילדים בגרו ואני הייתי בת שלושים ושש החלטתי לצאת ולעבוד בחוץ. אני מאוד אוהבת ילדים כך שהיה לי טבעי להמשיך ולעבוד בחינוך. התקבלתי לעבודה בחינוך מיוחד עם ילדים (בני שבע בערך) עם צרכים מיוחדים כמו אוטיסטים, תסמונת דאון ועוד..

העבודה הזאת הייתה מאתגרת מכיוון שהיה צריך הרבה חמלה, היה צריך לדאוג להם כל הזמן שהם מקבלים את מה שהם צריכים, צריך לתת את הנשמה עם חיוך אהבה והמון נתינה. הייתי בקשר טוב עם ההורים של הילדים אפילו עם חלקם עד היום.

אני זוכרת מקרה מיוחד ששמור בליבי. היה לנו ילד עם צרכים מיוחדים, הילדים הללו איטיים יותר בקצב ההתפתחות שלהם בניגוד לילדים רגילים. וכך היה שהילדים שהגיעו אלינו בגילאי שבע-שמונה, עדיין היו עם חיתולים ולא גמולים. בתחילת שנה, אימא של תלמיד הגיעה אלינו בהצהרה ואמרה כי אם הילד שלה יצליח להיות גמול ולדעת לעשות את צרכיו – הרי הוא ילד רגיל ולא מיוחד. שמעתי את התקווה באמירה של האימא והחלטתי למלא את בקשת האימא ולעבוד מולו על תהליך הגמילה. לאחר כמה זמן הצלחתי לגמול אותו ובעיניי האושר היה עילאי.

לימים המשפחה עברה לגור בחיפה, גם הבן שלי גר בחיפה, באחד מהביקורים שלי אצל בני, בעודנו מטיילים ברחוב, פגשתי את הילד (שבגר) ואמו. ניגשתי אליהם ושאלתי אם הם זוכרים אותי, הם מיד חיבקו ונישקו והאימא סיפרה ואמרה כי תמיד גידלה אותו בהבנה שהוא רגיל והודתה לי מאוד שגם אני ברצון של תהליך הגמילה סייעתי לה להפנים את המסר שהוא רגיל וייחודי כמו כל הילדים.

הזוית האישית

אילנה: המסר שלי לדור הצעיר הוא להיות מודעים לסביבה, תמיד להקשיב לשמוע ולהכיל גם אם זה חברים או גם אם זה אנשים זרים. תמיד לעזור כשצריך.

אביה: כשהכרתי את אילנה בפעם הראשונה מיד התחברתי אליה, נהניתי לשמוע את הסיפורים המרגשים שהיא שיתפה, הם תפסו אותי מאוד. חיכיתי ליום שני בכל שבוע רק כדי להיפגש ולהמשיך לשמוע אותה, היא מרגשת אותי מאוד ואני שמחה שיצאה לי להכיר אותה.