מאגר סיפורי מורשת

שמי יהלי בר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, יחד עם סבתא שלי, אילה בר. סבתי אילה נולדה לבית משפחת מור, בשנת 1954, בנווה ימין. במהלך המפגשים סבתא סיפרה לי על ילדותה, על משפחתה ועל השירות הצבאי שלה.

 סבתא אילה מספרת על ילדותה

"הייתי רוצה לחזור לימי בית הספר היסודי למפגשים עם החברים והחברות. אנחנו (החברים והחברות שלי) היינו חוזרים הביתה אחרי בית הספר (בשעה :16:00) ואז היינו שוב נפגשים ומשחקים יחד משחקים כמו קלאס ועוד. לאחר שהיינו משחקים היינו אוכלים יחד, כל פעם ילד אחר היה מביא לכולם אוכל. בדרך כלל היינו מביאים לחם עם מרגרינה וירקות שהיינו מגדלים בגינה. לחם עם מרגרינה באותם הימים היה עבורנו מאכל מפנק וטעים. היינו מסיימים לאכול ואז היינו חוזרים הביתה, מתקלחים והולכים לישון.

אהבתי לאפות הרבה במטבח. לנו אפילו, היה שיעור בישול בבית הספר. לפעמים, הייתי מכינה בבית אוכל לפי המתכונים שלמדנו בשיעורי הבישול בבית הספר".

הנכדה יהלי: "סבתא עד היום מבשלת אוכל טעים, שכל משפחתי אוהבת מאוד ובעיקר אופה זה התחביב שלה היא נהנית מאוד לבשל ולאפות וטובה בזה מאוד".

סבתא ממשיכה ומספרת על הילדות במעברת רמתיים

"הייתי ילדה טובה אחראית וממושמעת. הייתי שומרת הרבה על אחיי (חמישה אחים שביניהם, אני הבכורה), עוזרת להורי. כשגדלתי עבדתי המון, כי מאוד רציתי לעזור למשפחה בפרנסה ובגידול הילדים בעיקר לעזור לבית.

אני אזכור תמיד את מעברת רמתיים (הוד השרון), במעברה נולדתי וגדלתי עד גיל ארבע. בהתחלה הורי גרו באוהלים ואחר כך בנו להם צריפים, אבא שלי היה מאוד יצירתי הוא בנה לנו לול מהעצים שהיו בסביבה כדי שיהיה לנו מקום לשחק בו, כשהם היו עסוקים. תמיד אבי אהב ונהנה לבנות וליצור, תמיד יצר דברים חדשים, הכין ובנה בעיקר עבורנו.

אבי נתן לי הרבה השראה, שעשה הכול לבד, פירנס את הבית ועבד. תמיד אמרתי שגם אני רוצה להיות כמו אבי, הוא נתן את כל נשמתו לילדיו, לנו ותמיד דאג שיהיה לנו טוב.

אני מתגעגעת מאוד לחבק את אמי שהייתה מכינה לי אוכל, ממנה למדתי כל מה שאני יודעת היום על בישול. היא הייתה מחכה לי בערב, כדי לדבר איתי על כל היום שעבר עליי. אמי נפטרה ואני מאוד מתגעגעת אליה ולהרגשה שהיא נמצאת שהיא איתי, שהיא פה.

אני גאה מאוד בזאת שכשסיימתי  את לימודי והמתנתי לגיוסי לצבא, למשך עשרה חודשים בערך, עבדתי המון והבאתי הרבה כסף למשפחה. הייתי ילדה ביישנית מאוד והייתי מציעה לי כילדה להעז יותר ולעשות מה שאני חושבת מבלי להתבייש במה שחשבתי או להיות שונה מאחרים ופחות להתחשב בדיעות של אחרים.

נולדתי בישראל והורי נולדי בעיראק. שם אבי מרדכי (90 בערך) ושם אמי שלומית ז"ל (סלימה), אמי נפטרה. כשהם עלו לארץ, היינו במעברה ולאחר מכן גרנו בשכונת נווה נאמן. כיום אבי מתגורר בהוד השרון.

הם עלו לארץ באונייה. אבי התגייס לצבא, הוא היה לוחם. הוא לחם במלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור.  הוא עבד בהנדסת בניין, את הבתים בהוד השרון, הוא בנה, ואת הבית שבו הוא גר הוא בנה בעצמו בדרך יצירתית ובכוחות עצמו.

הם הכירו במעברה, אמי עזרה בגידול הילדים והייתה בעיקר אחראית על משק הבית. היא הייתה מגדלת המון ירקות ופירות כמו מנגו, תפוזים, פומלות, לימונים, אבוקדו וצמחי תבלינים. היא הייתה מבשלת הרבה.

היום, אני מאוד דואגת לאבי, אני מבשלת לו ודואגת לו שיאכל, שיהיה רגוע. אני אוהבת לדבר איתו הרבה, לבשל לו, זה דבר שגורם לי להרגיש שמחה, להרגיש שגרמתי לדבר טוב ולהרגיש שהוא בסדר.

סבתא אילה מספרת על משפחתה

כשהייתי קטנה יותר, הכי התחברתי לאחי, ברוך, מכיון שהוא נולד אחרי, שנה וארבעה חודשים, היינו קרובים מאוד בגיל ובגלל זה היינו ממש כמו תאומים שעושים הכול יחד ובשיתוף. היינו עושים יחד שיעורים ולומדים יחד. החברים שלי היו גם חברים טובים שלו והחברים שלו היו חברים טובים שלי.

אהבתי במיוחד את הטיולים בשבת. לאבי היה רכב והיינו נוסעים בו כל שבת לים. איתנו ברוב הפעמים באו גם אחיות של אמי. היינו בים כמעט כל היום, אוכלים, שוחים, משחקים ונהנים, בערב היינו חוזרים הביתה מתקלחים והולכים לישון.

הרגשת הבית עבורי זה מפגשים עם משפחה בשבתות הארוחות המשותפות ותחושת הביטחון, המשפחתיות והיחד. את החגים היינו חוגגים יחד, כולנו מכינים אוכל, תמיד יחד עם אחיותיה של אמי שהיו מצטרפות לבית שלנו בנווה נאמן. זה היה תמיד בית חם ומארח. לרוב היינו מארחים את כולם אצלנו בחגים. היו לנו המון עצים וגם את כל הירקות שאמי הייתה מגדלת. הרבה מהירקות היינו מביאים לאחיות של אמי ולאחים ואחיות של אבי ולשכנים שלנו.

הורי עלו מעיראק, אבל בבית דיברנו יותר עברית, כי הורי רצו ללמוד ולהבין את השפה. אני יודעת גם ערבית. לרוב בבית היינו משתמשים בשתי השפות: מילה אחת בערבית, משפט עברית ומשלבים בניהם. לאט לאט למדתי עברית יותר ויותר והייתי משלבת בדיבור יותר מילים בעברית.

המנהג המשפחתי שלא אשכח הוא המפגשים עם אמי ואבי. כשהייתי חוזרת כל יום מהצבא או מהעבודה הם היו מחכים לי. היינו יושבים על כוס קפה או תה מדברים על היום שעבר צוחקים הרבה כיום אני מאוד מתגעגעת לשיחות אלו איתם.

המאכל שמאוד מזכיר לי את המשפחה "טבית של שבת", שאמי הייתה מכינה. לא הייתי מצליחה לחקות ולהכין את המתכון הזה, וגם לא אצליח. זה מאוד טעים וזה טעם של בית עבורי, אני מתגעגעת לזה מאוד.

בחינוך ילדיי עשיתי בדיוק אותו הדבר שהורי עשו עבורי. לא שיניתי דבר שהם עשו עבורי, תמיד את הטוב ביותר. הם העניקו לי כלים טובים לחיים.

חפץ שעובר במשפחה

יש לנו כף מיוחדת שעוברת במשפחה, בערבית קוראים לה קפקור. כף זו הייתה של אמי. אימי הייתה מבשלת  בה הרבה מאוד. כמעט כל התבשילים הוכנו עם כף הקפקור והיא הייתה מאוד קשורה לחפץ זה.

סבתא אילה מספרת על השירות הצבאי

התגייסתי בשנת 1973, כשהתגייסתי לצבא הייתי בגיל 18 וקצת יחסית מאוחר, כי לפני הצבא עבדתי והגיוס שלי התעכב. אחרי הטירונות שירתי בחיל החימוש בבית ספר של כל מה שקשור לטנקים כלי נשק אקדחים. הייתי שם במשרד הראשי בתפקיד כתבנית. השירות שלי נמשך כשנתיים בסך הכול.

שלושה חודשים אחרי שהתגייסתי, פרצה מלחמת יום הכיפורים. לא הכרתי את כולם ולא יכולנו לחזור לבתים. מאוד פחדתי שאהיה לבד, אך השתלבתי יפה והכרתי את כולם. התחברנו ונהינו חברים. היום אני לא בקשר עם חברים או חברות מהצבא, כי כל אחד גר במקומות שונים והקשר התרחק בינינו  במהלך השנים.

בתקופת המלחמה, היה קשה ומסיבי, לא היינו חוזרים הרבה הביתה במלחמה. ישבנו במשרדים, אכלנו במשרדים, לא יצאנו הביתה. הרבה חיילים שיצאו להילחם מהמקום שבו שירתי בגבול, לא חזרו, לצערי, אבדנו הרבה חברים. היו לי שם המון חברים, תמיד דיברנו ושיתפנו הרגשתי מאוד בטוחה איתם.

סדר היום שלי בשירות היה: הייתי מתעוררת בשעה 5:00 בבוקר, מתארגנת ובשעה 6:00 בבוקר, יוצאת. גרנו אז בהוד השרון, הגענו לבסיס בעזרת רכבים צבאים. הייתי מגיעה לעבודה, במשרד, הייתה המון עבודה, לענות על מלא מכתבים. הייתי צריכה להכין ולהגיש לחיילים מכתבים ולחתום על מכתבים. בצהרים הייתה הפסקה של שעתיים, הייתי אוכלת ונחה בהפסקה. היינו מסיימים יום עבודה, הרבה אחרי השעה 17:00, למרות שהיינו אמורים לסיים בשעה 17:00.

בשירות הצבאי

אחי אף הוא שירת באותה תקופה בצבא, הוא היה בבסיס אחר והוא היה בא לבקר אותי, כמעט כל יום, מדבר איתי ומביא לי אוכל וחוזר. אני הרגשתי שהיינו בצבא ביחד, תמיד הרגשתי שהוא איתי ומבין אותי. אני מרגישה שהשירות שלי היה קשה ופחות משמעותי בחיי כיום.

הזוית האישית

יהלי בר: אני וסבתי נהנינו מאוד ממהלך העבודה, מהמפגשים ומהכנת העוגה. סבתא שמחה לדבר על העבר לענות לשאלות שלי וליצור שיחות על דברים שמעולם לא חשבה עליהם.

תודה לסבתא על המתכון לעוגת הגבינה:

מצרכים: 2 כוסות קמח, 3 שמנת מתוקה, אבקת אפייה, 4 חלמונים, סוכר וניל, חמאה, 3 כפות סוכר, 2 פודינג וניל,  2 גביעי גבינה 9 % .

אופן הכנה: מערבבים 2 כוסות קמח סוכר וניל ואבקת אפיה, מוסיפים 4 חלמונים וחמאה (200 גרם). מאחדים את הכל עד שנוצר בצק. מוסיפים שלוש כפות סוכר. מחלקים את הבצק לשליש ושני שליש. את השני-שליש מרפדים עם האצבעות בתחתית תבנית עגולה מצופה בנייר אפייה ומחוררים את הבצק בעזרת מזלג ומכניסים ל-20 דקות למקרר. לאחר מכן מכניסים את התבנית לאפייה בתנור בחום של 170 מעלות, ל-20 דקות. בסיום ממתינים שהעוגה תתתקרר מעט.

להכנת הקרם: במיקסר לערבב יחד 3 שמנת מתוקה, 2 אינסטנט פודינג וניל. מתחילים ממהירות נמוכה ולאט מעלים. בזמן ההקצפה מוסיפים כוס סוכר, מעלים למהירות מקסימום ומוסיפים 2 גביעי גבינה לבנה 9% אחוז. את השליש שנשאר מפוררים מעל העוגה ומכניסים לשעתיים קירור. בהצלחה!