מאגר סיפורי מורשת

שמי אלישבע הורוביץ, נולדתי בשנת 1951 להוריי רונלד ומרתה קרוקר, אחות קטנה לשני האחים שלי דיוויד וג'יין.

התגוררנו במרי מאשי שבמזרח קנדה, זוהי עיירה קטנה מאוד. גדלתי בבית לא יהודי עד שעזבתי את הבית בגיל שמונה עשרה. בביתנו דיברנו אנגלית אך למדנו בבית הספר גם צרפתית.

זיכרונות מבית ילדותי 

בילדותי אהבתי מאוד לקרוא וכולם קראו לי "תולעת ספרים", היה מאוד קשה למצוא אותי בלי ספר ביד. בזמן המועט שנישאר לי שיחקתי עם חברים. יום אחד כשהייתי בת ארבע שיחקתי עם חברי הטוב שאביו היה רופא. אביו השאיר את תיק הרופא שלו במכונית, חברי השובב שכנע אותי' שהתרופות הם סוכריות ואכלנו מהם כמה… אך מה נורא, לאחר כמה שעות' את החבר היו צריכים לקחת לבית החולים לשטיפה ואני למזלי כנראה הייתי "צנועה יותר" וניצלתי, אך עד היום יש תרופות שאני לא יכולה לסבול את הריח שלהם.

לאבא שלי הייתה חנות לבגדי גברים וילדים' ומאחוריה היה בית אריזה בעיקר לסלמון ולקוויאר. מעל החנות היה מחסן לכל רשתות הדייג. אני ואחיי מאוד אהבנו לשחק במחבואים בין הרשתות' ועד היום ריח של דגים מזכיר לי את הרשתות הללו. בכל שנה הייתה תהלוכה ברחוב המרכזי בעיר' ומשום שסבא שלי התעסק בדייג הייתה לנו תצוגה מאוד גדולה על סירה. סבא שלי היה בן אדם מבוגר מאוד ואני הצטרפתי אליו.

כל שבוע הלכנו לסבא וסבתא שלי ואכלנו אצלם. סבא שלי היה אדם מרשים מאוד וגבוה, והארוחה הייתה מאוד מכובדת. היינו צריכים לשמור על הרבה כללים, כמו לשבת בשקט ולא לדבר. בתור ילדה הרגשתי יראה ופחד מסוים בארוחות האלו, עם זאת זכור לי שבאחת הארוחות הרשיתי לעצמי לומר לסבתא שלי: “את יודעת שאנחנו ממש לא אוהבים את החמוצים שלך?” וכולם הביטו בי בפרצופים כועסים.

קנדה היא מדינה קרה מאוד- בה ישנם רק ארבעה, חמישה חודשים ללא שלג. בסוף מאי היינו יוצאים כל המשפחות אל היער, לקטוף פרחים קטנים שהחלו לבצבץ מבין שאריות השלג. פרחים אלו בישרו את בוא האביב, קראו להם הפרחים של מאי. חוץ מהפרחים הללו היינו אוספים מעין ירק שניראה כמו הכתרים של הכינור.

 סבתא אלישבע ואחייה דיוויד וג'יין

בסוף התיכון, התפתח בליבי חלום, נפגשתי עם אנשים שיש להם פרוטזות, וחלמתי לעבוד עם האוכלוסייה הזו. בעקבות זאת הלכתי לאוניברסיטה, בה הייתה מחלקה מאוד מתקדמת לתקופה, שהשתמשו שם באלקטרודות על מנת להפעיל את הפרוטזה. באוניברסיטה הקרובה לביתי, לא הייתה מחלקה לפיזיותרפיה, ולכן למדתי שנתיים ב"יוליה", ורק לאחר מכן עברתי ללמוד באוניברסיטה הרחוקה מביתי כ-5000 ק”מ, אך כזו שענתה על רצוני וחלומי.

ההתעניינות ביהדות 

בתקופת הלימודים באוניברסיטה, הכרתי חברות יהודיות, אך עד אז לא פגשתי ולו יהודי אחד (עיירת ילדותי הייתה מאוד קטנה ומרוחקת מהמרכז). משהו בהיכרות איתם מאוד קסם לי, וגרם לי להתעניין מאוד ביהדות בכלל, ובארץ ישראל בפרט. בעקבות כך החלטתי להגיע לארץ ישראל, לתקופה קצרה של ארבעה וחצי חודשים, ולהתנדב בקיבוץ. בשנת 1975, בערב חג הסוכות, הגעתי לקיבוץ כפר רופין,  ולפי  מה שתיארו את הקיבוץ, חשבתי שאעבוד בשדות או ברפת, אך לבסוף שיבצו אותי בבתי הילדים. הרעיון הזה שילדים ואפילו תינוקות ישנים בנפרד מהוריהם, היה לי מוזר מאוד בתחילה, אך עם הזמן התרגלתי מעט לרעיון. לאחר תקופה קצרה בה הוקסמתי מהמנהגים המיוחדים, ומהאווירה המשפחתית והחמה (תרתי משמע) קיבלתי החלטה. נפגשתי עם הרב גורן זצ"ל שהרחיב לי את הידע המועט שהיה לי עד אז לגבי היהדות. התחושה הייתה שככל שאני לומדת ומבינה יותר, כך אני מתאהבת יותר ויותר ביהדות, ושלמה בהחלטתי להתגייר. בהמשך התחלתי ללמוד באולפן לעברית בקיבוץ שלוחות, והמשכתי ללמוד יהדות אצל הרב יהודה. בתקופה זו חבר משותף בקיבוץ, הכיר לי צעיר יהודי אמריקאי, שהגיע להתנדב בצה"ל. תוך זמן קצר התאהבנו, והחלטנו להתחתן ולהקים את ביתנו בקיבוץ. וכך בחודש ניסן, כשנה וחצי לאחר שהגעתי לישראל, בשמלה לבנה, פשוטה במיוחד, עמדתי בליווי הוריי מתחת לחופה, יהודית עם בחיר ליבי.

שעות הפנאי של סבתא אלישבע

לפני כחמש שנים יצאתי לפנסיה, ומאז אני אוהבת לבלות עם חברותיי, ילדיי ונכדיי, הפרוסים ברחבי הארץ. בנוסף, אני גם מתנדבת בחברת "קדישא".

הזווית האישית

הנכד כרמל: נהנתי מאוד להקשיב לסיפורה המרתק של סבתא, ובעיקר לסיפורי הילדות שלה.