מאגר סיפורי מורשת

פתיח

אנשים זקנים, מאוד רוצים לספר את זכרונותיהם אך בדרך כלל, אין מי שרוצה להקשיב. המתנה הגדולה בשלב זה של חיי הוא יזהר – נכדי האהוב שלא רק רוצה לשמוע, מדרבן אותי להשמיע וצוחק במקומו הנכונים. יזהר הוא גם נכד טכנאי, טלפון מחשב וטלוויזיה. הוא יודע שבגילי המתקדם אני קשת קליטה בתחומים האלו. לכן הוא נכון לכל קריאה מתוסכלת שלי: "יזהר צריכה עזרה…" פעמים רבות – כשהוא מגיע אליי, אחרי חיבוק נהדר, השאלה הראשונה היא: "סבתא, צריכה עזרה? צריך למצוא משהו? צריך להעלות תוכנה?.." בורכתי.

הולדת בצל מלחמת העצמאות

אימא שלי, שוש, ואבי, אברהם, היו בני דודים. כשאבי אברהם חזר מהשירות 'בבריגדה היהודית' בתום מלחמת העולם השנייה ועבר לגור בפתח תקווה הכירו ביניהם כבני דודים. מיד אחרי חתונתם הם עברו עם גרעין ווג'ווד ליישב את משמר הירדן, שהייתה מהמושבות הראשון של ארץ ישראל, אך מוזנחת וכמעט עזובה. במלחמת השחרור בשנת 1948 הסורים תכננו לפלוש דרך מעבר הירדן ולנתק את הגליל משאר חלקי הארץ, בסוף חודש מאי, רגע אחרי שהצליחו להוציא את הילדים והנשים בהריון מהמושבה, החלה הפגזה נוראית על היישוב. את התגבורת שהייתה צריכה להגיע לעזרת 14 הלוחמים שהיו במקום עצר הפלמ"ח בטבריה ולא נתן להם להמשיך לבוא לעזרת הלוחמים, חברי האצ"ל ובית"ר. בתאריך ג' בסיוון תש"ח נכנעו הכוחות בקרב והובלו במכות לבית הכלא הסורי בדמשק. לצלב האדום לא נתנו גישה לשבויים, ולכן חצי שנה להימצאותם בשבי, לא ידעו הנותרים מי חי, מי מת ומי פצוע. לשמחתנו, מרשימות הצלב האדום התברר שאבי היה בחיים ולא פצוע.

בתוך התקופה, ב-כ' באב נולדתי. אמי קראה לי סימה על שם אמו של אבי שנרצחה על ידי הנאצים. בזמן השבי של אבי התגוררנו אני ואמי בפתח תקווה, שם גרה מרבית המשפחה. אחרי 14 חודשים חזרו השבויים בהסכם חילופי שבויים, דרך מעבר מחניים. לצער כולם התגלה שסבא אברהם חלה בשחפת ואושפז לשנתיים בבית חולים סנטוריום לשחפת. עם שחרורו הצטרפו אמי ואבי בחזרה לנותרים מגרעין ווג'ווד שהתאחד עם 'גרעין מרגולין' על אדמות נורדיה, שנקבע כמושב שיתופי של תנועת בית"ר. כמה שנים לאחר מכן נולדו שתי אחיותי, נילי ואיילה.

נורדיה – מילדות לבגרות

נורדיה הוגדרה והתנהלה כמושב שיתופי. אנחנו היינו הילדים הראשונים (כ-16 במספר, שלושה שנתונים), היינו שפני הניסיון של ועדת החינוך. את גן הילדים ואת כיתה א' למדנו במשק, בסנדלריה. הצטופפנו שישה תלמידים עם המורה הקשוחה שרה. לאחר שנה הבינו במשק שהמצב בלתי אפשרי ולכן הצטרפנו למושב השכן בית יצחק, מושב שכן של אוכלוסייה יקית עשירה.

כל בוקר הייתה יוצאת עגלה רתומה לפרד, עליה ארגזי ביצים שהלכו למחסן של תנובה בבית יצחק, ועל ארגזי הביצים ישבנו אנחנו, ילדי כיתות ב', ג', ד'. קיווינו שלא נתהפך, עד שיום אחד זה קרה – כולם היו מכוסים נטפי ביצים מראש עד כף רגל, חוץ ממני ש"ראיתי את הנולד" וקפצתי מהעגלה. מה שלא ידעתי הוא שעל הדרך נחתכתי חתך עמוק בבית השחי. כמעט איבדתי את היד, אך הרווחתי חולצה חדשה… כך המשכנו עוד כשנתיים עד שהצטרפו הצעירים והיו צריכים למצוא פתרון נסיעות יותר בטוח. במקביל ללימודים העשירו אותנו, את כולנו – כחובה – בלימודי חלילית עם המורה דב, שהיה זורק אבנים קטנות כשמישהו לא ניגן כרצונו. הצטרפנו בכיתה ד' לתנועת בית"ר: איזו גאווה, מדים, מצעדים, שירי בית"ר וסיפורים על מעשי הגבורה של גיבורי האצ"ל והלח"י. וכמובן התנצחות גדולה עם חברינו לכיתה שהיו בצופים. בקיצים היינו במחנות בית"ר וקייטנת הוגו.

למדנו שחייה עם ישראל בבריכה היחידה שהייתה למעלה בפרדס, אליה הגענו ישובים על עגלה רתומה לטרקטור. זאת הייתה בריכת ההשקיה של המטעים בסביבה. כדי שהמים יהיו נקיים, הכניסו קרפיונים כדי שיאכלו את הירוקת, כך שלמדנו שחייה עם קרפיונים. בהמשך היו חוגי ריתמיקה, ריקודי עם. חגגנו חגים בצורה מיוחדת, בעיקר את חג השבועות. "זר ורדים לי על הראש, יושב על ערימת חציר, דוקר לי בתחת דוקר לי בראש". בידור נוסף שהיה לנו היה סרט ילדים כל שבועיים, הסרט והתרגום היה בצד. תמיד חיפשו מישהו שיודע אנגלית קצת יותר טוב מכולם שיבוא ויסובב את התרגום, אך הרבה פעמים התרגום היה נגמר לפני סוף הסרט. למבוגרים היה סרט כל שבוע, וחוץ ממני, שגרתי הכי קרוב לחדר התרבות, אבל הייתי מאוימת על ידי אבי, כל הילדים היו מציצים.

היו גם הרבה חובות. מגיל צעיר היינו צריכים לעבוד במשך חצי מהחופש – בכל חופש גדול (חנוכה, פסח, סוכות ואפילו החופש הגדול). אני עבדתי כמעט בכל הענפים, כי הייתי 'חנונית' ועובדת טובה שכולם רצו. עבדתי בדיר הכבשים, ברפת, הרבה בלול, נלחמת עם התרנגולות שעדיין לא היו בסוללות וחיפשו את מי לנקר. בידור נוסף שהיה לנו.

החיים כנוער היו יפים, היינו חבורה שלא הייתה בבית מול הטלוויזיה, כי לא הייתה טלוויזיה. כל הזמן בחוץ, זוממים במה להתעסק. ללכת לשדות, לטעום אבטיחים, לבדוק אילו פירות בשלים בחצרות השכנים (כמובן לטעום למרות שהיה אסור). מדי פעם היינו נוסעים לנתניה ל'סטקיית חצות'. מוטי היה קונה סטייק בפיתה ושישה חברה היו אוכלים איתו. גם שטנו בסירות בנחל אלכסנדר ורחצנו רחצה לילית במכמורת.

בנורדיה הייתה צרכניה ובה חדר תאים, לכל משפחה תא ובו שמו סל עם רשימת מצרכים בבוקר, ובהפסקת הצהרים הסל היה מלא. אנחנו הוצאנו את חצאי הלחם כדי לבדוק מי קיבל גדול יותר והחלפנו לטובתנו. בתחילת עונת המלפפונים נכנסנו ציפי ואני וגנבנו מלפפון אחד מאחד הסלים. פלה פינקלשטיין תפסה אותנו – איזו בושה!

לא פונקנו בממתקים, לכן הלכנו לרפת ושלפנו חתיכות חרובים שעירבבו עם התערובת לפרות כדי להשביח את החלב. גייסו אותנו לאסוף בוטנים בסוכות, לפני הגשם הראשון. על כל פח בוטנים קיבלנו רבע חבילת 'שוקולד פרה' (חבילות של 50 גרם). כמובן שהיו שיצאו עם יותר מחבילת שוקולד אחת (אני ומנחם) והיו שלא (ציפי ובלומה). יום אחד רדפנו אחריי ה'ארבה' – באה משאית לבית הספר ושלפה את כולנו מהלימודים. נתנו לנו פחים ונלקחנו לשדות. הלכנו לאורך הערוגות לעשות רעש עם הפחים ולגרש את הארבה – נעים זה לא היה.

סיימנו את בית הספר היסודי. כולם המשיכו לתיכון ברופין ורק אני לבדי המשכתי למכינות בסמינר בנתניה, שם כבר למדו מעליי לייקה מרל. כל בוקר הלכנו ברגל בדרך הכורכר המאובקת בדרך לכביש הראשי ומשם באוטובוס לנתניה ועוד אוטובוס לפרדס הגדוד. בקיץ כשהיה חם ורצינו ארטיק, וכסף לא היה, ויתרנו על האוטובוס לפרדס הגדוד והלכנו ברגל, אבל לפחות היה לנו ארטיק.

כך עברו שש שנים, התיכון והסמינר, אותם התחילתי במשבר לימודי גדול, על סף סילוק מבית ספר, אך סיימתי בהצטיינות בפגישה עם נשיא המדינה בסוף הסמינר (שבוטלה עקב מלחמת ששת הימים), ומשם עברתי לפרק הבא בחיי, הצבא.

שירות צבאי

התגייסתי לצבא בשנת 1968 אחרי מלחמת ששת הימים, כמורה חיילת יחד עם חברותיי לכיתה. הטירונות הייתה במחנה שמונים, באוהלים. בתוך הטירונות חגגתי יומולדת עשרים, הבנות העירו אותי בארבע בבוקר עם דלי מים על הראש, אבל הן הביאו לי תקליט של חוה אלברשטיין, הזמרת האהובה עליי. הצבא לא מצא לי נעליים במידה שלי (45) ונאלצתי לנסוע למרכז המחסנים של הצבא בעכו, שם הכינו לי נעליים במידתי, שגודלן היה כגודל צוללת. הן הגיעו ביום האחרון של הטירונות (אותה עברתי בסנדלים), אך בזכותן יכולתי לצעוד במצעד הסיום בראש הטור.

השיבוצים – הרבה בכי מעט שמחה. לשמחתי נשלחתי להיות מורה חיילת בחיל האוויר, בית הספר לעברית היה בתל נוף, ותלמידיי היו מכל בסיסי חיל האוויר בארץ. חלקם "בוגרי באר שבע" וחלקם עולים חדשים, בעיקר מרומניה, שיועדו ליחידת ה'הוקים' שהקימו בחיל האוויר. מאוד אהבתי את העבודה, ועם שחרורה של יונה מפקדת בית הספר, קיבלתי אני את התפקיד. טסתי לכל הבסיסים לבחור תלמידים לחודש קורס. פעם בשבוע הייתי בבור של חיל האוויר בקריה של חיל האוויר, ואחר כך הלכתי ברחובותיה של תל אביב עד יפו, משם בטרמפ לתל נוף. בסוף כל קורס יצאנו ליום טיול בתל אביב עם החיילים, בית חרושת עילית ברמת גן (שם מלאו הכיסים באגוזים ושקדים), משם לבאולינג (לא שיחקתי כי התביישתי לבקש נעליים בגודל שלי) וקינחנו בהצגת תיאטרון.

באמצע השירות נשלחתי לביר-גפגפה (רפידים) לגדוד הנ"מ שהגן על האזור, כל זה תוך מלחמת ההתשה. לימדתי ליד עמדות התותחים שלהם, ולפעמים כשהסתובבתי חזרה מהלוח, לא ראיתי אותם באוהל הכיתה, כי כבר היו בעמדות התותחים בגלל אזעקה. חצי שנה הייתי שם, שלוש בנות, סך הכל זה היה מאתגר. בכל יום ראשון נסענו תשע שעות לסיני (ואני תמיד עם זר פרחים כדי לקשט את החדר). אפילו טסתי לסיור מעל התעלה בהליקופטר. באמצע הסיור קיבל הטייס הודעה על פצועים שצריך להעביר מהתעלה לבסיס ומשם לסורוקה, כל הדרך חזרה החזקתי באינפוזיה וניסיתי לעודד את הפצוע. אפילו קיבלתי את אות מלחמת ההתשה.

סיום הצבא הגיע מהר מדי, אפילו רציתי לחתום על קבע, אך לא היה תקן. תמה תקופה יפה.

מה עושים אחרי צבא

התלבטתי מה לעשות. רציתי ללכת להקים יישוב חדש כמו הוריי בזמנו. הגעתי לסוכנות היהודית ושם רצו לצרף אותי לגרעין שיועד להקים יישוב בגולן (היישוב נוב, שממנו יצאה המחתרת היהודית), לא התאים לי. לבסוף הגשמתי ציונות וירדתי לבאר שבע יחד עם טובה חברתי מהצבא. קיבלתי עבודה בדימונה, חשבתי להישאר שנה נשארתי ל-44 שנה (בהמשך).

במקביל נרשמתי לאוניברסיטה בבאר שבע ללימודי היסטוריה של עם ישראל. כעבור שנה פתחו את המחלקה לארכיאולוגיה וביקשו ממני, אביבה ונירה, לעזוב את ההיסטוריה ולעבור לארכיאולוגיה (היינו בסך הכל שמונה סטודנטים). אהבתי את הסקרים הארכיאולוגים לצפון סיני – כל שבועיים היינו (חמישה באר שבעים ותגבורת מאוניברסיטת ירושלים) נוסעים לצפון סיני, לנים בבסיס האו"ם, מצטיידים ליום המחרת ומפוזרים בשטח, כל זוג במקום אחר, כדי לחפש היכן חצה משה רבנו ועם ישראל את ים סוף (כמובן שלא מצאנו). אבל לסבא אורי שלי, הדתי, כששאל מה אני עושה בסיני, אמרתי: "מחפשת את משה רבנו". כל כך כעס הסבא הזה עליי ואמר: "מי את שתחפשי את משה רבנו!" ולא דיבר איתי כמה חודשים. בסקרים התוודענו לימת ברדוויל, פלא טבע שכוסה בפלמינגו ורודים שחנו באמצע נדודיהם. באחד משיטוטינו בסיני, מצאנו אוסי ואני שתי מסכות גבס מצופות זהב, (כנראה מהתקופה הביזנטית). הם הוצגו לראווה במוזיאון ישראל אך חזרו למצרים אחרי שהחזרנו את סיני. פרופסור אורן, ראש המחלקה לארכיאולוגיה ייעד לי קתדרה בסיום התואר הראשון, רצה שאהפוך למרצה מן המניין. אך בשיקולי ביני לבין עצמי העדפתי לעסוק בהוראת ילדים ולא לעסוק בחרסים.

המורה-מנהלת סימה

בשנת 1971 ירדתי דרומה לאחר שחרורי מהצבא והלכתי לעבוד שנה אחת בדימונה. ואחר כך עברתי לבאר שבע לבית ספר בן צבי (בשכונה ד', שנחשבה לשכונה הכי בעייתית בעיר). אהבתי את בית הספר ואת הילדים בפרט, אבל אביבה ונירה שכנעו אותי לעבור לבית ספר מענית שבנווה נוי. בנווה נוי חינכתי כיתות ז'-ח'.

מילאתי תפקידים מיוחדים במהלך שנות ההוראה שלי (הייתי אחראית ביטחון, צמודה לאקדח חמש עשרה שנה). הייתי שותפה לוועדות חינוך עירוניות, מדריכה פדגוגית לניהול עצמי מחברת מבחני מיצ"ב בלשון לכל אזור הדרום, הייתי נציגת המנהלים בפרויקט שותפות אלפיים (בקשר בין בתי הספר היהודים במונטריאול קנדה לבין בתי הספר נבחרים בבאר שבע, קשר מאוד מיוחד, טסנו אליהם והם באו אלינו).

בהמשך עבודתי בבית ספר מענית הפכתי למנהלת בית הספר, שמנה בתקופת זוהרו 450 תלמידים. במהלך כהונתי קיבלתי את פרס החינוך של כל אזור דרום. כמו כל דבר טוב גם תקופה זו נגמרה, אחרי 35 שנות עבודה בחינוך, אבל מי כמוני לא נח לרגע.

עם פרישתי הוצע לי להקים בית ספר להשתלמויות בבאר שבע לכל מחוז הדרום (עד אז היו בתי הספר להשתלמויות רק בתל אביב ירושלים וחיפה). התפקיד היה תפור עליי, קורסים רבים, מפגש עם מורים וגננות. בסופו של דבר החלטתי לעבור לירושלים, כדי להיות קרובה לבתי וילדיה (עליהם ארחיב בהמשך). החיים לא היו פשוטים כלל: מאסון לשמחה, משמחה לאסון, בשלב מסוים הצלחתי לשכנע את עמרם בעלי למכור את הבית בבאר שבע ולקנות דירה בגבעה הצרפתית, קרוב לנכדיי. זה היה הזמן להפסיק לעבוד בבית ספר להשתלמויות ולהיפרד סופית מבאר שבע על אנשיה הטובים.

מעלילות בית ספר – לבקשת נכדי האהוב

בבית ספר בן צבי חינכתי כיתה ה', לימדתי באהבה את נושא האדם הקדמון והדבקתי אותם באהבתי לנושא. החלטנו לסכמו בתערוכה. כולם נרתמו: בנינו מערות מבוץ, אמהות תפרו את בגדי האדם הקדמון, הצגנו מסעות ציד, אספנו אבני צור מהנחל הקרוב והכנו מהם כלי נשק, הדגמנו מה תרמה האש לחייהם ורצינו גם להדגים את מה שנותר מהחיות – עצמות (ששימשו ככלים בכל תחומי החיים של האדם הקדמון). משה, שאביו היה קצב בשוק, הגיע עם עצמות אמיתיות של פרה, אימתניות! היו עליהן עוד את שאריות הבשר! לא ידעתי מה לעשות, זה כל כך הגעיל אותי וניילון נצמד לעטוף אותן – עוד לא הומצא. החלטנו לא להעליב את משה ושמנו אותם כפי שהן. הצלחת התערוכה הייתה כבירה, ולראות את אביו של משה, מחייך למראה עצמותיו, היה שווה הכל!

עוד באותה שנה, בלימודי הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, הבאתי ספרים מהבית והקמנו ספריה כדי שתוך כדי הלימוד יוכלו התלמידים להעשיר את הידע האישי שלהם. אחד הספרים האהובים אליי היה "אינציקלופדיה של ארץ ישראל" של זאב וילנאי. בתום יחידת הלימוד ראיתי שהספר נעלם, שאלתי, דרשתי, וחקרתי – אין. כעשר שנים מאוחר יותר פגש אותי ברחוב בבאר שבע חייל מחיל האוויר, תלמידי הרצל. פגישה מרגשת, בסוף הפגישה, מבוייש, אמר לי: "סימה, את יודעת, אני לקחתי את הספר, שנים רציתי להחזיר והתביישתי." חיבקתי אותו ואמרתי לו להשאיר את הספר אצלו, אך אחרי יומיים חזר אליי הספר.

בבית ספר מענית, שכונה מעורבת, אוכלוסייה מבוססת, חדשים וותיקים בשכונה, תלמידים מקסימים וחלקם אפילו גאונים. כיתה ז', אני מחנכת, הודעתי על מבחן בהיסטוריה (את המבחנים היינו כותבים על הלוח). הגעתי בבוקר אל הכיתה וניסיתי לכתוב את השאלות, לא הצלחתי. מסתבר שהלוח היה מרוח במרגרינה. כמובן שאף אחד לא הודה בביצוע המעשה. לא ויתרתי והכתבתי את המבחן. בפגישת המחזור הראשונה, כשהיו תלמידיי בני שלושים, ניגשו אליי שחר וערן ואמרו: "עכשיו זה הזמן להתוודות, אנחנו מרחנו את הלוח", צחקנו כולנו!

בשנה אחרת, בנושא הבחירה, יכולות ואפשרויות הבחירה ביתרונות וחסרונות. יישמנו את הנלמד בכיתה בטיול השנתי לאילת. לקחתי את כיתה ז' לגלידריה שבחלונה היו לפחות עשרה טעמי בחירה ואמרתי להם: "עכשיו תתנסו בבחירה הכי קשה, אתם תבחרו רק טעם אחד" הם ממש בכו מרוב קושי, מה שנקרא: "התנסו על לשונם".

משפחתי

כשהגעתי לבאר שבע הייתי בת 22, רווקה. עד מהרה מצאתי חברים וחברות ואנחנו הסטודנטים לארכיאולוגיה הפכנו כמעט למשפחה. יצאנו עם מאיר דיין, מדריך טיולים מוסמך לטיולים בארץ. בטיולים חנה שותפתי לדירה הכירה את שלמה (הם התחתנו, ילדו ארבעה ילדים וגרים עד היום בטנא עומרים), שלמה גר עם עמרם. שניהם עבדו בקמ"ג (הקריה למחקר גרעיני). יום אחד הגיע אלינו לדירה גבר דק גזרה, שלבוש קצת ברישול וסנדלים, נעמד מולי ואמר: "אני עמרם". הוקסמתי, אבל עוד יותר כשהתחלנו לדבר – איזו חוכמה, כמה ידע עולם וידע ספציפי, אוטודידקט מובהק. נפגשנו עוד ועוד והוא קנה דירה ברחוב סוקולוב, קומה רביעית על עמודים (בלי מעלית). עברנו לגור יחד ולא עבר זמן – חתונה. ערכנו בנורדיה חתונה כמו כולם, לכל חברי המשק (400 איש) ולעמרם בקושי היו ארבעים אורחים. היה מאוד שמח, וגם אם לא רקדנו סולו (עמרם שנא לרקוד, לא הסכים לענוד טבעת נישואים ולא למד נהיגה).

לא עבר זמן ואת שרציתי בא: נעמה. כמה יפה, כמה נבונה, כמה שובבה. עמרם נשבה בקסמיה, הוא הגיע בחמש מהעבודה וכעבור כוס תה ישב ושיחק איתה בכל משחק ברצינות רבה. הוא היה משחק ואני הייתי מנהלת את הבית. כל שבת היינו יוצאים לטיולים בארץ עם חברים ולבד, טיולי טבע נהדרים. פעם בשבועיים היינו נוסעים לנורדיה לסבא וסבתא, וגם שם טיילנו בשדות, הלכנו לטרקטורים וביקרנו את בעלי החיים.

עמרם רצה להסתפק בנעמה, אך אני רציתי עוד, וכך אחרי שנתיים נולד יובל. עוד אור בבית. מהר מאוד עמרם התמסר כולו. הוא התחיל ללמוד גאוגרפיה באוניברסיטה ואחר כך עבר ליומיים בשבוע לימודי ספרנות בירושלים ותוך כדי גם היה במילואים. אני הייתי מורה עסוקה מעל הראש וגם מנהלת בית.

מישהו מבין מהי המשמעות של לעלות חמש קומות עם ילד על הידיים, ילדה ביד ותיק בית ספר? אבל היינו צעירים! הילדים גדלו והיו משוש חיינו, תפקיד נוסף שנועד לי – "נהגת מונית", מסיעה לחוגים, חברים ולאן שצריך (זוכרים? עמרם לא נוהג). החלטנו לעבור מהדירה בסוקולוב לקוטג' קטן בשכונה ה'. הזמן טס ונעמה כבר בת מצווה, לא בת מצווש! לא מסיבה! ואיך לא? טיול מערות בחורבת מדרס וארוחה חגיגית בחורשת ליאון. אירוע כל כך מוצלח, כך אמרו כולם.

לא עבר זמן וגם יובל הגיע לגיל בר מצווה. היו חילוקי דעות מהותיים בין עמרם לביני: כן לעלות לתורה, לא לעלייה לתורה (עמרם היה קיבוצניק שלעולם לא נגע בטלית, וודאי שלא עבר בר מצווה). בסוף התפשרנו על עלייה לתורה ביום חמישי, מניין בחמש בבוקר, שעתם של חברי קמ"ג. ומסיבה? חלילה! טיול לילי בנחל חווארים, עם מדריך וחליל וארוחה ליד מדורה בסיום (בשעה שלוש לפנות בוקר). הצער היחיד של המשתתפים היה שלא היו לנו עוד ילדים לחגוג להם בדרכנו המיוחדת. אבל עמרם לא רצה. הגיעה בוני (כדי להתגבר על הפחד של נעמה מכלבים), כלבת הקוקר-ספניאל שלנו, שהייתה לעמרם ולילדים אהבה גדולה.

הם למדו בתיכון מקיף א', חוגים ופעילויות, ילדים נהדרים, אין תלונות. החלטנו להחליף בית ומצאנו את הוילה בנווה נוי, השכונה בה עבדתי. עמרם מזמן היה מנהל הספריה בקמ"ג, ועזר להנדסאים רבים להפוך למהנדסים. וגם לי עזר בבדיקת מבחנים ובבדיקת התעודות של התלמידים.

נעמה התגייסה ובצבא הכירה את עמוס, כשהשתחררו נסעו ביחד לדרום אמריקה, וכשחזרו עברו לגור בירושלים. נעמה ועמוס התחתנו באבו-גוש וקבעו מגוריהם בירושלים, יובל התגייס לצבא והלך להיות צנחן. וואו – קשה! הגוזלים עזבו את הקן, פרשו כנפיים ועפו.

רבות הצרות שחוותה משפחתנו, והעצב היה גדול. אך בתוך העצב, ואולי מתוכו, נולדו לי ארבעה נכדים מנעמה ועמוס: צור, יזהר, תמר וינאי. כל אחד – כל הקסם שבעולם. כל אחד עולם ומלואו. חכמים – מצחיקים – אחים טובים – הרפתקנים – אוהבי מוזיקה וספר – והעיקר אוהבים את אימא ואבא, ואפילו קצת את סבתא (אפילו הרבה את סבתא!). ליבי יוצא אליהם תמיד, ואני רואה את עצמי מבורכת בהם, וגם הקשר שלי עם לב – קשר מופלא וגם מתראים לא מעט.

לא קל לעזוב עיר, (באר שבע), שהייתה משמעותית ביותר לקריירה ולחברה, אך הפיצוי הגדול הוא בקרבה הגדולה לנעמה ולנכדים, והכי כיף לשמו: "סבתא אפשר לבוא אליך?" "סבתא אני בדרך, את יכולה להכין לי צ'יפס?" סבתא נוסעים לים, בואי איתנו!"

"אלי אלי, שלא יגמר לעולם".

החג המשמעותי לי

הרבה חגים חגגו בנורדיה. ליל סדר כללי בבית התרבות לכל המשפחות שרצו להשתתף. פורים היה חג נהדר של תחפושות מושקעות שהן חלק מתוכן הצגתי. אבא שלי, 202 סנטימטר גובה, התחפש שנה אחת למשיח תימני ונכנס לבמה רכוב על חמור אמיתי (אבי צריך היה לקפל את הרגליים כדי שהחמור יוליך אותו ולא הוא את החמור).

שבועות, איזה חג מדהים! תחרות בין ענפי המשק מי יקשט את עגלתו בצורה היפה והמקורית ביותר וישלב בה ילדים לבושים בלבן ועוטים זרים על הראש. הופעות של להקת מחול, מקהלות ותפילת השקיפה ממרום קדשך וברך את עמך ישראל. כל מי שהיה לו מזל שיהיו לו מכרים/קרובים בנורדיה, לא ויתר אף פעם על הטקסים האלה.

החג המשמעותי בעיני היה יום ה"עלייה לקרקע" – 2 בנובמבר. בכל שנה התקיים הטקס המיוחד שנחלק לשניים בחדר התרבות ובשדות. היינו עולים על עגלות הטרקטורים ויוצאים לסיור במטעים ובפרדסים של המשק, נהנים מטעימת פירות, שומעים הסברים וגאים מאוד. הטקס בחדר התרבות נפתח בקריאת מגילת היסוד של נורדיה, אותו ראה תמיד רוחמה, התימניה היחידה שעדיין שמרה על ח' וע'. תוך קריאתה הוקרנו תמיד תמונות הבראשית: החתימה על המגילה, החריש הראשון, הצריך הראשון וכמובן הילדים הראשונים. באמת חלוצים!! את המעמד ניצלו כדי להעניק תואר חבר משק לצעירים שסיימו תקופת מועמדות. כמו כן חילקו שעונים למי שהגיע לגיל חמישים. כמובן שבין לבין היו הופעות שירים ריקודים ואוכל. שמח, מאוד מרגש וחוזר על עצמו כל שנה.

אי אפשר לסיים את תיאור האירועים מנורדיה מבלי להזכיר את החתונות. כולם עזרו: בישלו, הכינו תאורה, והנוער הכין הופעת חתונה. כל המשק הוזמן. גם עמרם ואני התחתנו בנורדיה כמו גם שני אחיותיי, עזרה הדדית שמחה – במיטבה.

המערוך המקולל

בכל פעם שרידדתי בצק לעוגה, ראיתי את יזהר מחייך. מה?? מדוע?? המערוך! ממתי מערוך מעורר גיחוך? לא המערוך, כמו הסיפור שמאחוריו.

במסגרת לימודי ארכיאולוגיה חפרנו באתר תל שרע, אותו רצינו לחקור כדי לנסות ולהוכיח שמדובר בעיר המקראית ציקלג. במסגרת החפירות עלינו על קברים קדומים, כנראה של בדואים. באחד הבורות מצאתי את המערוך. קברו את הנפטרת לא עם מחרוזת הצוואר שלה, לא עם כלי האיפור, עם המערוך! היות ולא היה לו שום חשיבות ארכיאולוגית, ביקשתי מהפרופסור לאמצו, ומאז 1972 הוא אצלי. אני משתמשת בו לרידוד הבצק וכנראה העוגה יוצאת טעימה יותר.

יש לי חלום

חלום שלא יתגשם – יובל בני הצעיר, שני לאחותו נעמה, הודיע בשמחה שהוא בזוגיות עם ויקי ואחרי ארבע שנים הודיעו השניים שהם בהריון. איזו שמחה! איזו ציפיה! ואכן, כמו אצל כולם אחרי תשעה חודשים, התרחש הפלא וילדו הבכור נולד. עם הגיעו של יובל לגיל 38, הודיעו לנו שהחליטו לקרוא לרך הנולד לב (חצי מהשם יובל). כל חלומותיי היו לראות את יובל האבא, לא היה לי ספק שיהיה אבא נפלא, משמעותי, מלמד צוחק ומטייל. חלמתי לראות כיצד הוא מגדל את לב, ואיזה אבא הוא בגילאים השונים של ילדו / ילדיו. החלומות לא שרדו. כשמלאו ללב חודש בדיוק, יובל עבר אירוע מוחי, נזק בלי הפיך, ומותו נקבע כמעט במקום. לא הספקנו להגיע מירושלים לאיכילוב כדי להיפרד. החלום נגוז.

חלום שהתגשם – באתי ממשק נורדיה, מהקרבה לאדמה והיחס אליה. 47 שנים עסקתי ואהבתי לעסוק בחינוך. חלמתי לשלב בין שני התחומים, איך? מצאתי קורס שנתי במכללת דוד ילין, קורס של תרפיה בגינון. אמרתי – זהו! למדתי ויישמתי בעבודה עם תלמידים של כיתות החינוך המיוחד של בית ספר קורצ'אק, בית ספר בשכונתי, בית ספר רגיל ובו שלוש כיתות של חינוך מיוחד. הקמנו גינה, גידלנו פרחים וירקות. בט"ו בשבט הכנו סלט ירקות לכל בית הספר. זרענו חיטה ובשבועות קצרנו, כתשנו לקמח והכנו מאפינס. את הכל ליוונו בכתיבה ביומן הגינה. הכנו מנדלות, טיילנו בחורשות ואפיינו עלים. מי שלא ראה ילדים מהחינוך המיוחד מסבירים לילדים "הרגילים" מה זאת "מנדלה אקולוגית", לא ראה עיניים נוצצות מימיו. זו הצלחה שהקורונה גדעה לשנתיים ועכשיו חוזרים לעשיה.

החלום שעוד לא התגשם – לחמישה נכדים זכיתי. ארבעה של נעמה ואחד של יובל. צור, יזהר, תמר, ינאי ולב. אהבות חיי. כל אחד עולם ומלואו, כל אחד וקסמו האינסופי. חלומי הוא לראות כל אחד מהם מתפתח והופך לאיש/ה שמח/ה אשר מגשים את רצונותיו הולך אחרי ליבו ושומר על משפחתו. אני לא יודעת כמה מזה אספיק לראות, מסקרן מאוד. בטוחה שאראה. בין אם כאן או מלמעלה.

תקופת קורונה

הקורונה נפלה עלינו משמיים, בעצם כנראה מסין. המגפה עצרה פעילויות, יצרה ריחוק ובידוד וסוג של פאניקה. כמו כולם, גם אני הרגשתי את המשתמע: הפסקתי את בניית הגינות עם הילדים בבית ספר כי לא רצו לסכן זקנה. נכנסתי להגדרת "קבוצת סיכון", כדברי ינאי נכדי האהוב: "סבתא, את לא זקנה, את בקבוצת סיכון".

העולם קיבל לגיטימציה שלטונית לקרוא לנו זקנים! ההסתובבות עם המסכות הכבידה מאוד בקיץ, אבל מסתדרים. הבדידות הפכה ליותר מוחשית בגלל המגבלות, ועדיין, מתי שהתאפשר, נעמה והנכדים הגיעו. מרגע שהגיעו הביתה אין קורונה, אפשר להתקרב להתחבק וכלום לא קורה. תחושת הצלה של ממש.

הקורונה עזבה אותנו ואני חוזרת לפעילויות במועדון, הולכת לסרטים, קונצרטים וחזרתי עכשיו לגינה, עם הילדים. כמובן חו"ל. והיד עוד נטויה.

מתכון לעוגת בראוניז

הרעיון לעוגת בראוניז נולד מתוך הרצון לשדרג את עוגת השוקולד לגווניה. ההצלחה הייתה גדולה. נכדיי וחבריהם וילדיי וחבריהם מזמינים לכל אירוע עוגת בראוניז. אם במפגשים נשאר קצת בתבנית, רבים מי יקח הביתה, לילדים, לעצמם, והתבנית הריקה מחייכת: שוב הכל נמכר.

מתכון

בקערה, להוסיף 4 ביצים

כוס וחצי סוכר

להקציף 3-4 דקות לעיסה בהירה

להמיס 250 גרם חמאה ו-250 גרם שוקולד מריר בסיר נפרד

ליצוק לאט לתוך הבלילה

להוסיף 6 כפות קקאו מנופה

וכוס קמח

להוסיף 200 גרם שוקולד לבן חתוך לחתיכות קטנות או אגוזים.

לערבב הכל ולשפוך לתבנית

לאפות בחום של 180 מעלות למשך 25-27 דקות

לא לאפות יותר מדי אחרת יתייבש!

לחתוך רק כשהברואניז התקרר לגמרי

בתיאבון!

הזוית האישית

סבתא סימה: הרעיון של יזהר, במסגרת מחוייבותו לבית הספר, ללוות את סבתו (הנציגה היחידה שנותרה מהדור של הסבים והסבתות), גרם לי לאושר גדול וגאווה שמוסיפה להיותי "סבתא שוויצרית". מסלול חיי המצונזר, כפי שחשפתי בפניו – החזירו אותי לצמתים המשמעותיים של חיי: לעשייה – לנתינה – לאהבה – לעצבות. זכיתי להרבה מכות בחיי, אך הרווחתי בגדול את אהבת נכדיי. ובתחום הזה של יזהר נכדי שכל כך אוהבת.

בלכתי – ישארו, בזכותו, זכרונותיי.

יזהר הנכד המתעד: אני מאוד אוהב את סבתא שלי. כששמעתי שיש הזדמנות לעבוד עם סבתות במסגרת המחוייבות החברתית קפצתי על הרעיון. לשמוע את הסיפורים של סבתא, לדבר עליהם ולכתוב אותם הפך לדבר הטוב ביותר בשבוע שלי. נהניתי מכל רגע נוסף שהיה לי לדבר עם סבתא. כל הסיפורים ששמעתי – כמותם הייתה כה רבה – לא ניתן היה להכניס את כולם כאן – היו נהדרים ומופלאים והם עזרו להעריך ולהעריץ את סבתא שלי עוד יותר.