מאגר סיפורי מורשת

שמי שילי פרנזיני, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתי, סטלה אבירם נוימן, יחד אנו מעלות את סיפור חייה אל מאגר המורשת של התכנית. וכך סבתא סיפרה לי:

ב-10 באוקטובר 1953 בעיר הבירה של ניקרגואה – מנגואה, אני, סטלה אבירם נוימן, נולדתי לאבא ישראלי (נחום אבירם שוחט) ואימא פולניה (מלכה נוימן טופולסקי), שבילתה את רוב חייה בקוסטה ריקה. מלכה (אמי שהייתה בהריון איתי באותה תקופה), ביחד עם נחום ואחי הגדול קלמן, נאלצו לברוח מקוסטה ריקה למנגואה עם יהודים רבים אחרים, בשל הממשלה האנטישמית באותה תקופה.

משפחתי חזרה לקוסטה ריקה כאשר התבצעה החלפת ממשלה, ושנים רבות לאחר מכן דרשתי אזרחות קוסטה-ריקנית כפי שמגיע לי מתוקף זכות לידה – בהוכחה שאמי (מלכה) ברחה מקוסטה ריקה בהריון איתי, בגלל עוול ומה שנקרא "כוח ראשי" (שנגרם על ידי הממשלה בזמנו), המשפחה שלי נאלצה לברוח מקוסטה ריקה. אתם בטח שואלים, למה זה היה כל כך חשוב עבורי, להיות מוכרת כאזרחית קוסטה-ריקאית מלידה, אם כבר הייתה לי אזרחות? התשובה הפשוטה ביותר היא, שעד כמה שאני זוכרת, תמיד הייתי אישה חזקה ונחושה. זהותי, כמו גם חיפוש הצדק, תמיד נשארו נושאים מרכזיים בחיי עד היום.

התמזל מזלי ללמוד בבית הספר היהודי בסן חוזה -"קולג'יו ויצמן" ובמקרה הייתי תלמידה במחזור הראשון שהתחיל וסיים את הבגרויות ואת הלמידה בבית הספר. הוריי היו חברים מאוד פעילים בקהילה היהודית בקוסטה ריקה – הם אירחו אנשים רבים שהגיעו מישראל ואף השתתפו בישיבות רשמיות רבות בכנסת בישראל שבה נכחו רבין, שמעון פרץ ואפילו גולדה מאיר, כי נחום (אבי) היה חבר בלשכת המסחר בקוסטה ריקה.

אבי עזב את ישראל כדי להתחתן עם אמי מלכה ולמרות שהוא אהב את קוסטה ריקה, ליבו נשאר בישראל. בעקבות זאת רוב מנהגי הבית היו קשורים לדת היהודית והציונות. למשל, אמי וסבתי היו מאוד מעורבות באיחוד משפחות יהודיות-פולניות שהתפזרו במהלך השואה. ביתנו תמיד היה מלא בשמחה ובאורחים סביב שולחן השבת, אוכלים גפילטע פיש עם חריין. אבי תמיד עודד אותנו בגאווה לשיר יחדיו במהלך ארוחת שבת וימי החג. אני עדיין זוכרת בחיבה וצוחקת מהמחשבה על אבי נחום שהרדים אותי בשיר ההמנון של הפלמ"ח.

לאחר שסיימתי את התיכון החלטתי לעזוב את קוסטה ריקה כדי ללמוד בישראל. למדתי באוניברסיטה בירושלים וסיימתי תואר שני באנתרופולוגיה. אהבתי את הארץ, אבל התגעגעתי למשפחה שלי והחלטתי לחזור אחרי סיום התואר. זמן קצר לאחר שחזרתי "הביתה", פגשתי את בעלי ג'ק, אזרח הולנדי שעבד בחברת פיליפס בקוסטה ריקה. התחתנו ולאחר כשנה נולד לנו בן בשם יואב. שנתיים לאחר מכן נשלחנו על ידי מקום העבודה של בעלי להתגורר בדרום אפריקה. שם נולדה בתי שרון. יש לי הרבה זיכרונות טובים מאפריקה, זה היה שלב באמת הרפתקני בחיי – במיוחד כשגרנו בזמביה.

מאפריקה העבירו אותנו לאחר ארבע שנים להולנד וכעבור ארבע שנים נוספות עברנו לוינה, אוסטריה. עד שהגעתי לווינה התמסרתי לחלוטין לילדים, לבעלי ולמשפחתי. אבל כמה חודשים אחר כך חליתי. אובחנתי כחולת טרשת נפוצה. בדיוק בשלב זה הייתי נחושה לעשות שינוי בחיי ולהתחיל לעבוד. הציעו לי לעבוד באו"ם עם המנכ"ל בפרויקט חשוב מאוד בנושא משפחה. שנה לאחר מכן פנו אליי ממשרד החוץ הקוסטה ריקאי והציעו לי עבודה כקונסול הכללי של קוסטה ריקה באוסטריה ובסלובקיה. נהניתי מאוד מהעבודה שלי – לספק שירות לאנשים ועזרה לאזרחי קוסטה ריקה בחו"ל.

לאחר שהתקיימו בחירות בקוסטה ריקה והיו חילופי ממשלה, שוב פנה אלי שר החוץ והתבקשתי לייצג את קוסטה ריקה כשגרירה באו"ם. זה היה לי לכבוד, אך יחד עם זאת, נאלצתי לחלוק איתו את הבשורה המצערת שאובחן אצלי סרטן קטלני. נשאלתי אם אני מאמינה שאוכל להתמודד עם התפקיד והייתי נחושה לעשות זאת. במהלך עבודתי באו"ם השתמשתי בשם הנעורים שלי – אבירם (שם משפחתי) ותמיד הייתי לובשת בגאווה את המגן דוד שלי. הייתי גאה בכך שהמדינה שלי אז, הייתה אחת המדינות היחידות שהכירו בירושלים כבירת ישראל ואפילו הייתה בה שגרירות שלנו. למרבה האכזבה, כעבור כמה שנים הם הוציאו את השגרירות מירושלים.

לאחר הפרישה, בתי הכירה את בעלה דוד, והחליטה לעבור לארץ ולהתחתן שם. ההחלטה הזו שימחה אותי מאד ויכולתי לשמוע את המילים שאבי אמר לי לפני שנפטר, שהוא בטוח שאחד מנכדיו יחזור יום אחד ל"ביתו", ארץ ישראל! כאן נולדו שתי הברכות הכי גדולות שלי – שילי וליעם, ושתי הברכות הנוספות שלי – לוי ואוליביה שנולדו בהולנד.

ג'ק ואני נשארנו בווינה ונסענו לראות את הנכדים בהולנד ובישראל. למרות זאת, התברר שככל שחלף הזמן, ג'ק ואני מזדקנים ואנחנו גרים לבדנו בוינה, אוסטריה. הבריאות שלי התדרדרה וקיבלתי אירוע מוחי. כאשר התעוררתי מהשבץ שלי, לא זיהיתי אף אחד ודיברתי בשפה שאיש בבית החולים לא הבין – עברית. בעלי ג'ק אמר לאחיות שאני מדברת עברית וזה מוזר, כי זו לא הייתה השפה שדיברתי בחיי היומיום. הרגשתי מאוד בודדה ומפוחדת מכיוון שלא זיהיתי אף אחד, אבל ברגע שנכדתי שילי נכנסה לחדר וצעקה: "באבו!", היה לי מתג בראש והדברים התחילו ליפול על מקומם.

אחרי האירוע המצער הזה, כמו גם תאונה איומה שבעלי עבר, התברר שעלינו לעבור ולעזוב את וינה. החלטנו לעבור לארץ והתקבלנו בזרועות פתוחות. ג'ק ואני טיילנו הרבה בחיינו המשותפים, והבית שלנו תמיד היה המקום שבו נמצא הלב שלנו – המשפחה. אני סוף כל סוף מרגישה בבית פה, בנתניה, בארץ ישראל. אני מאמינה שהשורשים שלי ותחושת הזהות החזקה שלי הובילו אותי למקום שאליו אני שייכת.

הזוית האישית

שילי הנכדה המתעדת: נהניתי מאד לעבוד עם סבתא שלי וללמוד על חייה ורגשותיה. מלבד היותה חוויה לימודית מעשירה, המשימה נתנה לי הזדמנות לבלות זמן איכות נוסף עם סבתי ולהיקשר עם הזהות והשורשים שלי. תמיד ידעתי שלסבתא שלי יש אישיות חזקה במיוחד ושהיא בעלת עקרונות עמוקים מאוד, עכשיו אני מבינה שבגלל תכונות האופי האלה היא הצליחה להגשים את חלומותיה והיא אישה כל כך חיובית ומלאת רוח. ה"באבו" שלי מעולם לא נתנה לאף אחד מהמכשולים האלה להפריע לה לחיות את חייה בנחישות מלאה, תמיד זוכרת מאיפה היא באה ומי היא.

כפי שאמרה הסופרת המפורסמת מאיה אנג'לו: "אם אינך יודע מאיפה הגעת, אינך יודע לאן אתה הולך". העבר שלך והשורשים שלנו הם חלק מהותי מהזהות שלנו ויכולים לשמש מפה כדי להנחות אותנו לאיזה כיוון אנחנו רוצים ללכת בחיינו ואיזו בחירה אנחנו רוצים לעשות.

סבתא סטלה: נהניתי לעבוד עם נכדתי שילי, אני ני מקווה שתזכור ותעריך את שורשיה.