מאגר סיפורי מורשת

שמי סוּרנג שרה שהם. משמעות השם סוּרנג בתאית הוא "פֵיה". נולדתי בתאילנד בשנת 1942 בעיר בשם צ'וּם סָנג במחוז נׇאקון סׇבׇן, שנמצאת 280 ק"מ צפונית לבנגקוק. אני הבת הצעירה מבין שמונה ילדים (חמישה אחים ושתי אחיות, האחות הבכורה הייתה גדולה ממני ב- 20 שנים). אבי, וִיסִיט, תׇאי ואמי, הִיָאנג, סינית. הוריי הכירו בסין, כאשר אבי הגיע ללמוד באוניברסיטה באימפריה הסינית.

הוריי, היאנג וויסיט

עם סיום לימודיו, כאשר אבי חזר לתאילנד, אמי שבה איתו. במהלך השנים, הגיעו לתאילנד גם דודתי ודודי, כך שגדלתי מוקפת במשפחה גדולה ומגובשת עם בני דודים שגרו בשכנות אלינו.

להוריי היה חשוב מאוד החינוך. אבי תמיד לימד אותנו והדגיש בפנינו עד כמה ההשכלה חשובה, על מנת שנהיה משכילים ובעלי מקצוע. שלושה מאחיי היו רופאים (אחד מהם קצין רופא בחיל האוויר האמריקאי), אחות מורה, אח עורך דין, אח אחד היה מושל מחוז בתאילנד ואח נוסף ניהל את כל נכסי המשפחה. כולם כבר נפטרו.

הילדות שלי הייתה מאושרת; נולדתי למשפחת קׇנגסׇאמרׅיט. משמעות שם המשפחה הוא "כל מה שתרצה – תצליח" (משמעות המילה סאמריט היא "הצלחה"). זו משפחה אמידה וידועה מאוד בעיר, אשר הייתה בעלת מפעלים ונכסים רבים. אחד מהתפקידים שלי כילדה היה לעבור בכל סוף חודש בין החנויות ששכרו ממשפחתי ובין הדוכנים בשוק, ששטחו היה בבעלותינו, ולגבות שכר דירה. כך, הייתי מתפנקת במאכלים, פירות שונים ומתנות.

ראשת המשפחה הייתה סבתא שלי, פוּן, אמו של אבי. היא הייתה בודהיסטית מאמינה מאוד. בכל יום עם שחר, הייתה מעניקה לנזירים הבודהיסטים מזון, כפי שנהוג, בזמן שהם עברו ברחובות העיר. היא גם מימנה בנייה של וׇאט (מקדש בודהיסטי) גדול בעיר, שם קבורים בני המשפחה.

סבתא פון

גדלתי בבית גדול מאוד (אני זוכרת שהיו בו 77 חלונות), על גדות הנהר נׇאן שעבר בעיר. בחצר הבית היו עצי פרי רבים והיה אגם, בו אהבתי לשוט בסירה. זכור לי, שיום אחד גילינו תנין קטן שנכנס מנהר הנׇאן לתוך האגם בחצר שלנו.

סורנג בואט המשפחתי בצ'ום סנג

היה לנו בחצר גם אסם ענק לאחסון אורז: הסוחרים באזור היו קונים מהחקלאים אורז ומובילים אותם בעגלות משא שנגררו על ידי פרים לשימור באסם שלנו, עד שמחיר האורז היה עולה והיו מוכרים אותו. כידוע, תאילנד היא אחת מהמדינות החשובות ביותר לייצוא אורז בעולם.

בית המשפחה בצ'ום סנג

אחד מזיכרונות ילדותי הוא שהייתי הולכת עם החברות שלי ליד מסילת הרכבת שעברה בעיר, שם היינו אוספות אבנים מרובעות וכך היינו משחקות "חמש אבנים".

כשהייתי בת 6, אמי נפטרה ממחלה, ואין לי זיכרונות רבים ממנה. כשחלק מאחיי גדלו ועברו ללמוד בבנגקוק, עברנו לגור בבית קטן יותר ואת הבית הגדול השכרנו לשמש כבית ספר. הייתי ילדה שובבה ומכיוון שהרגשתי שאני בעלת הבית, לא נכנסתי לשיעורים במקצועות שלא אהבתי. את שיעורי הבית בשפה הסינית, התחמקתי מלבצע והייתי משכנעת את אחת המשרתות שלנו שתעשה אותם במקומי.

אני בגיל 9 בצ'ום סנג

בסופו של דבר, כשהייתי בת 10, אבי החליט לשלוח אותי ללמוד בפנימיה נחשבת בבנגקוק בשם קֶמׇאסִירִי (Khemasiri Memorial School). פעם בחודש הייתי נוסעת ברכבת הביתה לבקר את משפחתי, ובכל חופשה מבית הספר היינו נוסעות ברכבת כל החברות ומבקרות בערים וביישובים השונים בדרך בהן הן גרו. מאוד אהבנו את הנסיעות הללו.

בכל שנה ביום ההולדת של בעל בית הספר כל כיתה הייתה מעלה הצגה ונערך הפנינג במהלך היום כולו. התלמידות חיכו במשך כל השנה ליום הזה. בכיתה ו' הכיתה שלי העלתה את ההצגה "הברווזון המכוער" ואני קיבלתי את התפקיד הראשי של הברווזון. לא רציתי את התפקיד, כי חשבתי שאהיה מוצגת כמכוערת וביקשתי להחליף את התפקיד…

בבית הספר הפרטי היו לנו שיעורי נימוסים והליכות, ממש כמו בסרטים (למשל למדנו ללכת זקוף עם ספרים על הראש, נימוסי שולחן קפדניים), שיעורי אנגלית וצרפתית. המגורים בפנימייה היו בחדרים גדולים, כל שכבת גיל בנפרד. תמיד ישנתי במיטה הצמודה לחברתי הטובה, טים. לכל חדר הייתה מורה אחראית, שישנה בחדר צמוד. המורה האחראית על החדר שלנו תמיד הייתה גוערת בנו שאנו מרעישות במקום ללכת לישון. מכיוון שחיינו בתנאי פנימייה הכרתי חברות שעד היום הן ממש כמו אחיות שלי, ובכל פעם שאני נוסעת לבקר בתאילנד, אנחנו מתאחדות כאילו מעולם לא נפרדנו.

בת 12 בפנימייה בבנגקוק

בתיכון, עברתי ללמוד בבית ספר בשם תריאם אודום (Triam Udom) שנחשב לטוב ביותר בתאילנד, והבוגרים שלו הם מראשי המשק והממשל בתאילנד. בכל שנה מתקיימת בתאילנד בחינה סופית לכיתות י"ב ו-50 התלמידים המצטיינים ברחבי תאילנד מוכרזים ברדיו. כמעט תמיד, המקום הראשון בכל תאילנד הוא בוגר/ת התיכון בו למדתי.

בתקופת התיכון, אחיי הגדולים כבר למדו באוניברסיטה או עבדו בבנגקוק, וכולנו גרנו ביחד בבית שאבינו קנה לנו.

מקצוע ועיסוק

בשנת 1964 נסעתי ללמוד תואר ראשון בכלכלה ובנקאות במשך ארבע שנים באוניברסיטת מנילה, בירת הפיליפינים. שם גם למדתי את השפה המקומית, טָאגׇאלוג, והמשכתי בלימודי הצרפתית. שימשתי כמזכירת אגודת הסטודנטים התאים בכל הפיליפינים: בין השאר, הייתי אחראית על חגיגות ואירועים תאילנדים, כמו חגיגות יום ההולדת של מלך תאילנד וחגיגות ראש השנה התאי שנקרא לוי קרָטונג (Loy Kratong) בו משיטים פרחים במים, המסמלים שחרור המזל הרע לקראת השנה החדשה. גרתי במעונות האוניברסיטה, שם הכרתי סטודנטית תאית נוספת בשם פרֶמצִ'יט (Premchit), שהפכה גם היא לאחת מחברותי הטובות ולימים היא עבדה במשך 50 שנים בשגרירות ישראל בתאילנד וכן באל-על.

בזמן לימודיי, בשנת 1960, אחותי, ד"ר פרֶמצִ'יט בת ה 30, יצאה לטיול בצ'אנג מאי בצפון תאילנד, שם החליקה ונפלה למותה במפל מֶה קלנג (Mae Klang). בשנת 1965 נפטר אבי.

לטקס סיום לימודי באוניברסיטה הגיע אחד מאחיי (ד"ר טרקול) וזה ריגש אותי מאוד.

מימין: סיום לימודיי באוניברסיטת מנילה, פיליפינים, משמאל: נשף סיום הלימודים באוניברסיטה

עם חזרתי לתאילנד בשנת 1967, התחלתי לעבוד בארגון האומות המאוחדות בתור מזכירת מנכ"ל ארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם (ILO- International Labor Organization) באסיה. מטרת ארגון העבודה באסיה הייתה הענקת חינוך מקצועי והכשרה לאנשים שלא הייתה להם היכולת להמשיך ללמוד באוניברסיטה. בכדי ללמד את האנשים, האו"ם העסיק מומחים שונים במקצועות אלו מרחבי העולם (אוסטרליה, קנדה, אנגליה, קניה, נורווגיה, הולנד, ארה"ב וישראל). חלק מהמקצועות שלימדו במסגרת ארגון העבודה הם: מכונאות רכב, נגרות, חשמל, טכנאות. במסגרת תפקידי הייתי מארגנת ישיבות בין המומחים הזרים שעבדו בפרוייקטים השונים, ובין גורמי ממשל תאילנדיים וכן חברות מהמגזר הפרטי. הדיונים נערכו בשפה התאילנדית ואני הייתי מתרגמת אותם למנכ"ל הארגון. הייתי אחראית לרשום את הפרוטוקולים ולאחר מכן לתרגם אותם לאנגלית. מאחר ובזמנו לא היו רשמקולים, הייתי צריכה לכתוב את הפרוטוקולים במהירות בקצרנות גרֶג, שזו שיטת כתיבה המשתמשת בסמלים וסימנים המסמלים אותיות או משפטים.

באחת מפגישות העבודה – סורנג ומנחם עם גורמי ממשל תאים

מנכ"ל ארגון העבודה, היה ישראלי בשם מנחם שהם. מנחם החל את דרכו בתחום במשרד העבודה בישראל כמפקח מקצועי ארצי להשתלמויות מקצועיות והפך למרצה בכיר ולמנהל אגף הכשרה והשתלמות. בשנת 1965 מנחם קיבל מלגה מארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם ומשם התקדם בסולם הדרגות, עד שניהל אותו.

נישואים ומשפחה

לאורך השנים בהן עבדתי לצדו של מנחם, התפתחה בינינו מערכת יחסים חברית ורומנטית ובשנת 1973 הוא הציע לי נישואין. התחתנו בטקס אזרחי וכן בטקס בודהיסטי מסורתי: השכם בבוקר יום הנישואים הענקנו מזון ומתנות לנזירים בוׇאט (מקדש בודהיסטי), זכינו לתפילה ולברכות שלהם והפרחנו לחופשי עשרות ציפורים. בערב, חגגו את נישואינו באולם מפואר במלון פרזידנט, בנוכחות בני משפחה, חברים, קולגות ונציגי שלטון.

מנחם וסורנג בחתונה בבנגקוק, תאילנד

בחתונה עם כל אחיי ואחיותיי: אחי ד"ר טרקול ואשתו סרֶמסִירִי, אחותי פרׇאייוָאן, סורנג, מנחם, אשת אחי ד"ר נׇלינפׇאן ואחי עו"ד פיצ'אי, אחי לִיונג ואשתו נונצׇ'אי, אחי רואׇנגרִיט (אשתו וִילׇאדלׇאק בחו"ל). לא מופיעים בתמונה אחי ד"ר סוריאן (שעבד בארה"ב) ואחותי ד"ר פרֶמצִ'יט ז"ל

באותה השנה עברנו ביחד למנילה בפיליפינים, שם מנחם המשיך בתפקידו ואני פרשתי מתפקידי באו"ם. גרנו בבית פרטי במתחם סגור. היו לנו מבשלת ועוזרות בית, אשר סייעו לי באירוח מתוקף היותי אשת דיפלומט על כל המשתמע מכך – מסיבות קבלת פנים לדיפלומטים, מסיבות קוקטיילים, נשפים, ארוחות וכדומה.

בבית השגריר התאי במנילה, פיליפינים, לבושה בבגד תאי מסורתי

במנילה היה מחנה של חיל האוויר של צבא ארה"ב ובו היה רב שערך את כל הטקסים היהודיים לקהילה היהודית הקטנה שחייתה במנילה (בעיקר של משפחות שהיגרו מארצות ערב ואנשי השגרירות הישראלית). את החגים היהודים היינו חוגגים ביחד בבתים השונים של בני הקהילה. בחנוכה, היינו מכינים סופגניות ובפסח היינו מקבלים מצות משגרירות ישראל.

מנחם הסביר לי את המורכבות והחשיבות של תהליך הגיור. במהלך שישה חודשים נסעתי פעמיים בשבוע לרב, אצלו למדתי תורה ואת מנהגי היהדות, ובסופם התגיירתי. כאשר התגיירתי, הוספתי לשמי התאי את השם היהודי "שרה".

בשנת 1977 התחתנו בחצר ביתנו במנילה בחתונה יהודית כדת וכדין. חתונה יהודית הייתה מאורע יוצא דופן בבירת הפיליפינים, וכל הקהילה היהודית הגיעה לחגוג איתנו בשמחה רבה.

בחתונה היהודית בחצר ביתנו במנילה, פיליפינים

באותה השנה, מנחם נזקק לניתוח לב וחזרנו לישראל על מנת שיעבור את הניתוח. הוא לא הרגיש טוב מספיק בכדי לחזור לעבוד במזרח הרחוק ועל כן התפטר מהאו"ם ונשאר בישראל. חזרתי לבדי לפיליפינים על מנת לארוז את חפצינו ובשנת 1978 הותרתי מאחור מולדת, משפחה, חברה ומנהגים ועליתי ארצה לירושלים, לשכונת המושבה הגרמנית, שם כבר היה למנחם בית.

מנחם התאלמן בגיל צעיר מאוד, כאשר אשתו הראשונה נפטרה בת כ- 40, והותירה אותו עם שלוש בנות (חגית, נורית ויונית) ובן צעיר (אמיר). במשך שנות מגורינו בתאילנד ובפיליפינים, יונית ואמיר, שהיו הילדים הצעירים, גרו איתנו ולמדו בבתי ספר אמריקאים.

לפני שעליתי לישראל לא ידעתי לבשל ולנקות. תמיד היו אנשי צוות שדאגו לכל. הגעתי לישראל עם עוזרת אחת ולאחר שנה היא ביקשה לחזור לתאילנד. משום כך, התחלתי ללמוד לבשל, החל מגפילטע פיש ומאכלים מבית הוריו של מנחם (שלימדה אותי אחותו, זהבה) ועד קובה עיראקי (שלימדה אותי שכנה עיראקית שהפכה ממש לבת משפחה שלנו, ג'ולייט). בשנת 1981 נולדה בתנו היחידה, יסמין.

בביקור בתאילנד עם חלק מהמשפחה בשנת 2015

בשנת 2011, לאחר 38 שנות נישואים, נפטר מנחם בשיבה טובה. בירושלים חייתי במשך 39 שנים בשכונת המושבה הגרמנית, עד שעברתי לתל אביב, על מנת להיות קרובה לבתי ולמשפחתה.

מאז שנולדו נכדיי אני משתדלת לבלות איתם ככל האפשר. אני מבשלת להם את המאכלים האהובים עליהם, משחקת איתם וכפי שבתי אומרת – "אני סבתא במשרה מלאה ויותר".

עם הנכדים יובל, עומר וזואי

הזוית האישית

יובל: עבורי החוויה הייתה מעניינת ומהנה כי למדתי הרבה דברים חדשים על המשפחה שלי ולסבתא שלי היה כיף ומהנה כי היא נזכרה בדברים ששכחה. הייתי רוצה לאחל לסבתא שלי כל הטוב שבעולם ושתהיה בריאה.

סבתא סורנג: אני מאחלת ליובל בריאות, אושר והצלחה.