מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר חיה אמזלג. במסגרת שיתוף פעולה של תוכנית הקשר הרב דורי עם התאחדות הסטודנטים תיעדתי את סבי ואני מעלה את סיפורו אל מאגר המורשת של התכנית.

לסבא שלי קוראים אנדרה יצחק בן זקרי. אנחנו קוראים לו "פפה" (PEPE). פפה נולד בעיר אוראן שבאלג'יריה ב-30 ליוני 1943. במקור המשפחה של פפה משני הצדדים הגיעו מהעיר טטואן הנמצאת בצפון מרוקו. הייתה תקופה שהיו כמה איזורים/ערים המוגדרים תחת גבולות ספרד וטטואן הייתה חלק מהן, לכן היא הייתה עיר מלאה בספרדים ודיברו שם ספרדית. טטואן לא תמיד הייתה שייכת לספרד וחזרה לגבולות מרוקו.

בסביבות שנת 1830 הצרפתים החלו להתפשט (סיביליזציה) ואלג'יריה הפכה לשטח צרפתי. היהודים במרוקו וביניהם המשפחה של פפה שמעו על כך, ובעקבות זאת עזבו את מרוקו ועברו להתיישב באלג'יריה בסביבות שנת 1865. היהודים התיישבו בערים מוכרות ליהודים כמו קלמסן, אג'ה, אוראן ועוד. הקימו באוראן שכונות שנקראו "השכונות היהודיות". היהודים לא קיבלו אזרחות צרפתית מיד אלא קיבלו אותה יותר מאוחר (1870). השלטון הצרפתי באלג'יריה היה בין השנים 1830-1962.

הדור הראשון בנולד באוראן, הראשונים שנולדו צרפתים באוראן, היו יעקב פריאנטה (סבא של פפה מצד אימא, גבריאל) ויצחק בן זקרי (סבא של פפה מצד אבא יוסף). הצד של גבריאל, אמו של פפה, היו אנשים משכילים, אינטלקטואלים, נטו יותר לדעות שמאל, קומוניסטים. אביה של גבריאל, יעקב, עבד "בקונסיסטואר" (ארגון האחראי על היהודים הצרפתים) של אוראן. מהצד השני, הצד של יוסף, אביו של פפה – היו יותר קשורים למסורת, אנשי מסחר, נטו לדעות ימניות. אביו של יוסף, יצחק, עבד בתור סוחר בדים. הוא היה מייבא מצרפת, אוסף בצפון אלג'יריה ומוכר למוסלמים. העסק שלו לאט לאט הצליח והם נהיו עשירים. ליצחק היו "שתי מיטות" (זהו ביטוי לעובדה שהתחתן פעמיים). מהחתונה הראשונה היו שלושה ילדים ויצחק התחתן עם סבתא של פפה, ססיל, לאחר שאשתו הראשנה נפטרה.

גבריאל ויוסף התחתנו באוראן ב-1 לאוגוסט 1942 ומיד אחר כך הוא נשלח על ידי הצבא הצרפתי למחנה צבאי שהיה מלא יהודים בדרום אלג'יריה בשם "בודו" בתקופת מלחמת העולם השנייה. שם יוסף נשאר לרוב ולא יכל לצאת. באוקטובר 1942 יוסף קיבל אישור שיוכל לחזור לפגוש את אשתו ומשפחתו למספר ימים ואז לחזור חזרה למחנה הצבאי. גבריאל ראתה את יוסף רק פעם אחת מאז החתונה והיא הייתה לבד במהלך כל ההריון עם פפה, לידתו ותחילת ילדותו של פפה עד שיוסף חזר מהמלחמה. בתקופה הזאת גבריאל, ואחר כך גם פפה כאשר הוא נולד, התגוררו אצל ההורים של יוסף (יצחק וססיל). הם גרו בדירה גדולה (קומה רביעית) שהייתה נמצאת בבניין (שני בניינים צמודים) שיצחק בנה בשנת 1934. אותו בניין נמצא ממש ממול בית הכנסת הגדול באוראן.

יוסף חזר לבית רק בשנת 1946, כשפפה כבר היה בן 3, ורק אז ראה והכיר את אביו. אחיו הקטן של פפה, ז'אן-קלוד, נולד באוקובר 1946. כשהוא נולד יוסף וגבריאל כבר לא יכלו להשאר בדירה של ההורים ועברו לגור בדירת שני חדרים קטנה בשכונה באוראן בשם סנט אנטואן. זו הייתה שכונה מעורבת בה התגוררו גם יהודים, גם נוצרים וגם ערבים מוסלמים. בבניין עצמו שבו גרו היה רוב המשפחות יהודיות שגרו, אבל בבניינים שמסביב היו נוצרים ומוסלמים. באיזור הזה היה בית כנסת הקטן. ליד השכונה היה שטח ריק גדול שומם בלי בנייה והיה אצטדיון גדול השייך לצבא שהיה מופרד עם קיר. הרבה פעמים הילדים היו משחקים בשטח הריק וגם לפעמים היו מטפסים מעל הקיר כדי לשחק באצטדיון. פפה זוכר שכשהוא היה מטפס לאצטדיון הוא היה קוטף פרחי גרניום שהיו שם ומביא לאמו. בהקהילה היהודית באוראן התקיימה דרך האירועים כמו חתונות בבית הכנסת, בריתות, חגים ותפילות. היהודים חיו בצורה רגילה בין כולם והיה שלום בין כולם.

ילדותו של פפה

בגיל 5 פפה נכנס לגן ילדים פרטי יהודי בשם "גן צרפתי". אחר כך, בגיל 6, פפה כבר עבר ללמוד בבית ספר יסודי הגדול שהיה מעורב ולא רק יהודי. לפפה היו כמה קבוצות חברים – ביניהם חברי הבית שגרו בסביבתו (ז'אן פייר דריי, שרלו, שארלי שטרית, מרסל דאון, ג'נו שלושנו, ג'ומפרואה, רשיד ומימיל). הם היו חבורה מעורבת: יהודים, נוצרים וערבים מוסלמים יחד.

הילדים מכל הגילאים היו מתאספים לשחק ברחוב של השכונה בשעות אחר הצהרים לאחר שהיו חוזרים מבית הספר ועשו שיעורי בית. היו מספר חבורות ילדים וזה היה מתחלק בקבוצות גילאים. בחוץ גם ישבו המבוגרים על ספסלים ברחוב ולפעמים גם היו מספרים סיפורים. הייתה אווירה מלאת חיים בשכונת המגורים של פפה.

היו מספר משחקים שפפה היה משחק בתור ילד כמו"טור דה פרנס" (סיבוב של צרפת), היו מציירים על האדמה מסלול מוגדר ולכל אחד היה פקק בירה המיוחד שלו והיו צריכים להעיף את הפקקים בעזרת האצבע בתוך גבולות המסלול שציירו. משחק נוסף: "הפיניול" עם גרעיני אפרסקים. בנוסף, היו אוספים קופסאות גפרורים שהיו הופכים לקלפים. הם היו מתחרים על הקלפים והיו מנצחים עוד קלפים בעזרת מכה עם היד על הרצפה והיה צריך להפוך את הקלפים – כל הקלפים שהצליחו להפוך צד היו מנצחים (כמו קלפי סופרגול) משחקים נוספים בהם שיחקו: גולות מכל מיני גדלים, היו לפעמים מלחמות אבנים בין ילדי השכונה שלהם לבין הילדים הספרדים בשכונה ליד. פפה זוכר שהיו צועקים עליהם "ספניה חאליה" ועד היום הוא לא יודע מה הפירוש.. זה היה האקשן של פפה בילדות. אמו גבריאל הייתה האחות שטיפלה בילדים הפצועים של השכונה. בסביבות גיל 11 היה לכל אחד "קריקו" שזה דומה מאוד לסקייטבורד, והיו רוכבים ברחוב או במרפסות, וכן שיחקו במשחק בשם "סורו".

אחד המשחקים שהכי נגעו בפפה והוא הכי אהב לשחק אותו היה המשחק בשם "סורו". זה היה משחק לילה, היו משחקים אותו בחושך ולא ביום. המשחק היה מתנהל בין הרחובות של השכונה בחושך ועם השקט של הלילה והדבר היחיד ששמעו זה הצעקות של הילדים שהיו צועקים: "סורו"! המשחק דומה מאוד למשחק המוכר היום "סרדינים" בשילוב עם תופסת שרשרת. בעצם הילדים היו אומרים: "יאללה, עושים סורו?" ואז היו מתאספים ובוחרים מי יהיה הסופר התופסת על ידי ענפים – למי שהיה את הענף הכי ארוך, הוא נבחר לסופר התופסת והיה צריך לחפש ולתפוס את שאר הילדים שהלכו להתחבא בין הרחובות שבשכונה. כאשר הסופר הנבחר יוצא לחיפוש הילדים הוא התחיל בלצעוק: "סורו" וככה כולם ידעו שהמשחק התחיל. שאר הילדים שהתחבאו לא היו נשארים בשקט בפינה שלהם, אלא היו צועקים מדי פעם: "סורו" והיו רצים וזזים בין מחבוא למחבוא. גם כשהסופר היה מוצא ילד ותופס אותו, הם היו צועקים "סורו" ואז יחד מחפשים את שאר הילדים. בעצם, הם היו צועקים הרבה "סורו" גם כדי לרמוז וגם כדי לבלבל וזה מה שהיה מצחיק במשחק.

פפה מתאר את זה כמשחק מאוד רומנטי כי היה בו את המסתוריות והיופי של הלילה, יחד עם הפחד הטבעי, האומץ והיצירתיות של הילד. פפה סיפר שהילדים היו הבעלים של הלילה ובעצם הלילה היה שייך להם. משחק אחד של "סורו" יכל להמשך כשעה וחצי ולפעמים שעתיים והיה יכול להסתיים בשעות מאוחרות לפעמים חצות בלילה. ההורים לא פחדו.

קצת זכרונות מהגירוש מאלג'יריה

פפה זוכר את האירוע הטרגדי הזה כמעין יציאה לגלות. ביום שלישי, 28 למאי 1962, פפה יחד עם כל משפחתו עזבו את מקום מגוריהם ולקחו איתם שתי מזוודות כל אחד, בהן ארזו מה שיכלו – בעיקר דברי ערך ומסמכים. פפה לקח איתו כמה דברים, ביניהם גלגלים של המטוס שבנה. את הדירה שבה התגוררו השאירו נקי ומסודר, מיטות מסודרות. היו לפפה כמה ספינות שבנה והוא זוכר ששם את כולם באמבטיה ושרף אותם ואז ניקה הכל לפני שיצאו. פפה מספר שהיציאה מאלג'יריה הייתה לא פשוטה בכלל, הן נפשית והן פיזית. הייתה צפיפות אדירה בנמל התעופה ומחסור במים ואוכל. הייתה תחושת לחץ פחד מהלא נודע ועייפות. הם היו תקועים בנמל התעופה כמה ימים עד שהצליחו לעלות על מטוס לצרפת. כאשר הגיעו לצרפת, מי שקיבלה את פפה ומשפחתו הייתה ליזט פריאנטה הדודה של פפה (אחותה של גבריאל). היא אירחה את כל המשפחה בדירתה הגדולה "בנוילי", ולאחר מכן, במשך החודשים, שכרה דירות "בנוילי" כדי לאכלס את כולם. את אותם אנשים שהגיעו לצרפת מאלג'יריה היו קוראים להם "pieds-noirs".

הזוית האישית

אסתר הסטודנטית המתעדת: פפה אהב את ילדותו מאוד ושומר על הזכרונות הטובים בעיקר. הוא מאוד אהב את חייהם באוראן ובשבילו עד היום הזה כואב לו כל נושא הגירוש, הוא רואה בזה חוסר צדק ומרגיש אחריות גדולה לספר ולהעיד. הוא קרה לבתו (אימא שלי) "אורן" על שם העיר. פפה מצייר ציורים מזכרונו של איזורים מאוראן וגם כותב כל מיני קטעים מילדותו בתקווה לחבר ספר בהמשך.

בשביל פפה הרגע שסיפר לי את סיפור ילדותו גרם לו לחזור אחורה בזמן ולחיות עוד פעם את הרגעים היפים באוראן. הוא התרגש וצחק תוך כדי שסיפר לי את סיפורו. עבורי היה מלמד ובעיקר מרגש לשמוע את הכל ולדמיין את פפה שלי בתור ילד מלא חיים. זו פעם ראשונה ששמעתי את סיפורו כרצף שלם ולא בחלקים קטנים ומפוזרים. היום יכלתי לכתוב ולחבר את כל החלקים של הפאזל לתמונה אחת ברורה.