מאגר סיפורי מורשת

סבתא דינה, שהשם שלה משמעו טוב לב ונתינה, נולדה  במרוקו ב- 1/1/1955, לכולם נתנו אותו תאריך, מפני שלא היה ידוע תאריך הלידה המדוייק.

בשנת 1956, כשהייתה בת שנה, עלתה עם ההורים ו-5 ילדיהם לארץ. כשהגיעו, הורידו אותם במושב במקום בבאר שבע, למרות שלא רצו. אבל הסתגלו. בארץ נולדו עוד 6 ילדים.

הילדות של דינה הייתה רגילה – מנהגים, מסורת, ימי הולדת, חגים משותפים עם השכנים.

"אני זוכרת ששחקנו ביחד הילדים, והיה יחס דומה לכולם, לא היה הרבה אבל היינו מאושרים. שיחקנו 5 אבנים ומשחקי כדור, שרנו שירי ילדות, בקיצור שכונה מחוברת וטובה".

כאשר התבגרתי קצת, לא הלכתי לצבא כי הייתי דתיה. למדתי תפירה ועבדתי במפעל בנתיבות.

התחתנתי בת 25 וכשהייתי בת 26 כבר היה לי בן ראשון, ובסך הכל יש לי 5 ילדים.

מדבריה של סבתא דינה מתברר שהחיים לא היו פשוטים. החיים במושב היו קשים, היא עבדה שעות בשטח, שהיה מרוחק 5 ק'"מ מהבית שלה. גם בהמשך העבודה במפעל היתה קשה מאד וכבר ב-5 בבוקר היתה קמה להכין לילדים אוכל ולקחת אותם למסגרות השונות.

סיפור מוזר שעובר במשפחה, הוא סיפור ה"מפלצת": האבא והאח היו עובדים בשדה בדילול פלפלים, ופתאם אבא ראה חיה גדולה ולא מוכרת שבמרוקו ספרו שהיא חופרת את הקבר לבן אדם. כמובן שהם ברחו מיידית, עלו על הטרקטור ונסעו משם. שבועיים אחרי כן לא חזרו לשדה, כי זה הפחיד אותם ואת כל המשפחה.

סבתא אומרת שהיו קשיים כלכליים אבל לא התלוננו. היום, סבתא דינה, מספרת שהיא מאושרת. היא מאד אוהבת את 5 הילדים ו-5 הנכדים שלה. לוקחת אותם לשחק, ומכינה להם אוכל טעים. עושה איתם עבודות יצירה. כל הילדים נשואים ברוך ה' ווגרים כל אחד בביתו.

סבתא דינה מספרת שחלתה בקורונה, אבל עברה את זה והכל טוב והיא בריאה. התקופה של הקורונה היתה לא קלה, ודינה לא ראתה את הנכדים שלה הרבה מאד זמן. אבל עכשיו הם חזרו להגיע אליה כל יום.

ברוך ה' הכל לטובה!

הזוית האישית

היה ממש כיף להכיר את דינה