מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

שמי אבידן מילר, נולדתי בתאריך 30.11.1950, בביה"ח "אסותא" בתל אביב, בן בכור להורי, שולמית לבית אולשטיין – קצרנית שכירה במפלגת פועלי ארץ ישראל הידועה בכינויה מפא"י, שלימים הפכה למפלגת העבודה, וליוסף מילר פקיד בעיריית תל אביב.

אבי יוסף מילר, נולד בפולין למשפחה ציונית, וסיפור מורשת משפחתו וסיפור הגעתו לארץ למרות השתלטות הנאצים על פולין מרתקים ומעוררי השראה.

אימי, שולמית, נולדה בארץ ישראל, תחת השלטון הבריטי, אף היא למשפחה ציונית שעלתה לישראל מפולין במסגרת העלייה השלישית.

אבי, שורשיו ובריחתו לא"י מפולין הכבושה

אבי סבי, סבא רבא שלי, משה מילר, יליד 1873, הקים בוורשה ביחד עם רעייתו פייגה הוצאת ספרים עבריים ובצידה חנות לממכר ספרים. את חנות הספרים והספרייה מיקם ברחוב ירושלים בוורשה, בקטע הרחוב שהתאפיין בריכוז חנויות ספרים והוצאות ספרים יהודיות. מרכז ההוצאות לאור שימש מוקד עליה לרגל מכל אירופה למרבית הסופרים והוגי הדעות היהודיים שבאו למקום כדי להחליף דעות ולהוציא לאור את ספריהם. חנות הספרים וההוצאה לאור של סבא רבא משה היו לעסק הגדול בוורשה וכל בני המשפחה עבדו בו.

הצלחת העסק אפשרה לסבא רבא, שהיה ציוני נלהב, להגשים את חלומו לעלות לישראל וכהכנה לקראת העלייה, רכש בשנת 1925, בית בן 3 דירות בשכונת נווה צדק בתל אביב, שישמש בסיס לעלייתם לארץ. סבא משה חזר לוורשה כדי להמשיך בהכנות לעלייה לארץ, אך בשנת 1926 לקה בליבו ומת. סבתא רבתא פייגה, לא רצתה לעלות לארץ, והפקידה את ניהול עסקי המשפחה בידי בנה הבכור מאיר הירש צבי מילר – סבי שלי.

סבא שלי, סבא מאיר, בכור בניו של סבא משה, גם הוא היה ציוני, הבין כי עליית היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933 אינה מבשרת טובות לגבי מצב יהודי אירופה בכלל ופולין בפרט. על כן רכש בשנת 1936 מגרש לבניית בית דירות להשכרה ב"שכונת עובדי חברת חשמל" שנודעה לימים כרחוב דיזנגוף בת"א. את מלאכת בניית הבית הפקיד בידי אחיו הצעיר נתן.

נתן מילר בנה בית מידות מפואר בן 10 דירות להשכרה, ברחוב דיזנגוף 116, אזור שהפך לימים ליבה הפועם של הבוהמה התל אביבית, שיכן את עצמו ורעייתו באחת מדירותיו והחל לבנות את עסקיו שלו בארץ.

בניית הבניין הסתיימה בשנת 1938 – שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כך שהכול היה מוכן לקליטת משפחת מילר בארץ באופן מסודר לפני השתלטות הנאצים על פולין.

הפולנים בכלל, והיהודים בפרט, לא חשבו כי הרעה קרובה לבוא, ולכן פלישת גרמניה לפולין תפשה אותם בהפתעה גמורה.  ב- 1.09.1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין ובתוך 4 שבועות הגיעו לוורשה. ב- 5.10.1939  ערך אדולף היטלר, צורר היהודים, מצעד ניצחון צבאי ברחובות ורשה. הנאצים הטילו מיד גזירות על יהודי פולין, הצרו צעדיהם, ביזו אותם ואף נטלו בשרירות עוברי אורח יהודים לעבודה בעבודות כפיה.

אבי, יוסף מילר, יליד 1922, בן יחיד להוריו, היה בן 17 בלבד כאשר נכנסו הגרמנים לוורשה. כבן למשפחה אמידה, ניהל חיים קלילים נטולי דאגה, והתמורה הקיצונית שעברו חייו עם היכנס הנאצים לעירו, הותירו בו את רישומם העמוק כל ימי חייו.

בהולכו ברחוב, נאסף אבי בכוח על ידי חיילים גרמניים, אל משאית שהוטענה בעוד יהודים חסרי ישע ויעדם היה מחנה לעבודות כפיה. משיצאה המשאית את ורשה העיר, הותקפה על ידי קבוצות התנגדות מזויינות שכבר התארגנו במקום. התוקפים – פרטיזנים פולניים, ירו בנהג ובחייל המלווה שישב לידו, ושיחררו את יושבי המשאית. רוב נוסעיה נמלטו אל היערות וחברו לפרטיזנים, מציליהם.

אבי החליט לחזור לוורשה, להוריו, ומשם לתכנן את הצלתו שלו והצלת הוריו. הוא הפשיט את החייל הנאצי הירוי ממדיו, נעל את מגפי העור שלו, וכשהוא לבוש כחייל גרמני, ובנצלו את מראהו החיצוני שלא הסגיר את היותו יהודי, עשה את הדרך חזרה לוורשה.

לסבי ולסבתי היה ברור שכדי לשרוד יש לברוח מהר ככל האפשר, אך את אבי, הייתה חובה למלט מיד הואיל ומן הסתם כבר היה מבוקש נמלט.

בשנת 1940 הקצתה הנהלת הטכניון בחיפה חלק מאישורי הכניסה לארץ (סרטיפיקט) שקיבלה מן המנדט הבריטי לכניסת סטודנטים, לנערים וילדים שהיו בסכנת השמדה על ידי הנאצים כדי להצילם. הטכניון גם הציע לנערים הניצולים סיוע בשכר לימוד ומלגות קיום. לאבי סודר סרטיפיקט טכניון שפתח לו את הדרך ליציאה מהירה מפולין ולעליה על האונייה "מרקו פולו" בנמל טריאסט שבאיטליה שהביאה אותו היישר לחיפה לטכניון עם עוד נערי "עליית הנוער" כמותו.

כעבור חודשיים הצליחו גם הוריו – דבורה ומאיר, להבריח את הגבול לאיטליה, ולעלות לארץ במסע תלאות, שבסופו הגיעו לבית שהכינו מבעוד מועד בדיזינגוף 116. אך לא הכול היה ורוד – סבא מאיר, שניהל בהצלחה את אחת מחנויות הספרים וההוצאות לאור הגדולות בפולין,  הגיע לארץ כפליט חסר כול. גם בו פגע השינוי העצום במעמדו פגיעה נפשית בל תתואר. הוא לא חזר לעצמו, ופרנס עצמו כמנהל חשבונות שכיר, מריר עד יום מותו.

אבי בחר ללמוד אדריכלות בטכניון. הוא למד 3 סמסטרים בלבד ואז פרש מלימודיו, עבר לתל אביב, אל הוריו, נקלט לעבודה כשכיר בעיריית תל אביב, בה עבד עד יום מותו. בימיו הראשונים בתל אביב השלים הכנסה כנגן אקורדיון בתזמורות בבתי הקפה בטיילת בתל אביב, שם הכיר את אמי.

אמי שולמית, נולדה בשנת 1927 בתל אביב, בת בכורה לטובה ולטוביה אולשטיין.

טובה אולשטיין, סבתי, נולדה בשנת 1907, בגליציה אשר בצפון מזרח פולין, בת בכורה לשיינה-חיה ולשלום שהתגוררו בעיירה קטנה (שטייטל) של יהודים שרובם היו דתיים ושומרי מצוות.

סבתא רבתא שיינה-חיה, נישאה לסבא רבא שלום, בשידוך למרות שליבה היה נתון לנער אחר בעיירה. אותו נער נישא גם הוא בשידוך לנערה אחרת ונראה היה שדרכי השניים נפרדו. אך הגורל זימן להם, לשני האוהבים הזדמנות נוספת פה, בארץ ישראל.

בעלה של שיינה-חיה, שלום, נפטר בגיל צעיר והותיר אחריו את שיינה-חיה אלמנה צעירה מטופלת בארבעה ילדים. שיינה-חיה, ציונית גם היא, עלתה לארץ ישראל עם ילדיה בשנת 1921 במסגרת העלייה השלישית, התיישבה ברמת גן וגרה בצריף עץ ישן.

במקביל, שם בפולין הרחוקה, עלם החמודות, מושא אהבתה של סבתא רבתא שיינה – חיה, שהוליד מנישואי השידוך שישה ילדים, התאלמן מאשתו ועלה גם הוא לארץ ישראל עם ילדיו. ביום אחד בהיר, בעמדה ליד דוכן תפוחי האדמה בשוק, בוחרת בקפידה תפוחי אדמה לחמין של שבת, צדה עינה של סבתא שיינה חיה את אהובה משכבר הימים – פטרושקה.

השניים איחדו את משפחותיהם, נישאו כדת וכדין, וגידלו לתפארת עשרה ילדים במשותף.

טובה, סבתי, נישאה צעירה, לטוביה אולשטיין, עלם חמודות שעבד כמסגר במפעל המשפחתי לייצור מיטות ברזל. לשניים נולדו שתי בנות: שולמית הבכורה, שנקראה על שם סבא שלום, מנוחתו עדן, ומרים הצעירה.

אושרם לא האריך ימים, וסבא טוביה, לקה בטיפוס ונפטר והוא בן 26 בלבד, כשהוא מותיר אחריו את סבתי טובה אלמנה בת 24 מטופלת בשתי יתומות, הגדולה בת 4 והצעירה בת שנתיים ימים בלבד.

סבתא טובה, הייתה נטולת השכלה וכל הכשרה מקצועית. משפחת בעלה לא מצאה לנכון לסייע בידה, וכך מצאה עצמה מתמודדת עם מציאות קשה, בה היה עליה לפרנס עצמה ואת בנותיה בכוחות עצמה. היא גילתה תושייה, יצירתיות ותעוזה רבה, ונסמכת על חריצותה התפרנסה מהדבר שידעה לעשות הכי טוב – לבשל.  ההצלחה האירה לה פנים והיא הייתה מסעדנית עצמאית כל ימי חייה עד הסתלקותה מן העולם בגיל 95.

סבתי לא נשארה באלמנותה. ליבה הלך שבי אחר עוד עלם חמודות, אהרון גולדברג שמו, היא נישאה לו וילדה לו שלושה ילדים. כאן התחילו צרות מסוג חדש. אהרון שנפלט ממשפחה חרדית מכובדת ביותר בירושלים, היה חובב גדול של הטיפה המרה ונתן בכוס עינו. עד מהרה עמדה סבתי על כך שמבעלה השני לא תצמח לה ישועה, וכדבר ראשון העבירה את אמי ואחותה מרים, בנות טוביה בעלה הראשון שנפטר, לבית סבתא רבא שיינה-חיה וסבא פטרושקה ברמת גן. הן גרו שם עד הגיען לפירקן.

אמי חוותה ילדות מאושרת, כאשר הן סבתה והן סבא פטרושקה הרעיפו עליה אהבה ותמיכה וכל טוב ככל שהתאפשר.

ילדותי

את תחילת חייהם כזוג נשוי עשו הוריי בדירה ששכרו ברחוב ז'בוטינסקי בתל-אביב, לדירה זו נולדתי ושם עברה ילדותי עד גיל חמש.  שגרת חיי כללה גן ילדים בימות השבוע וטיולי שבת ברחובות תל אביב ובגן עצמאות שהיה קרוב לבית. בשבתות הולבשתי במיטב המחלצות ואת מסלולי עשיתי לצד הוריי, רכוב על גבי אופניים תלת גלגליים משובחים, ראלי לא פחות, והכול למען יצירת הרושם כי מדובר במשפחה עשירה ומאושרת.

למרות תקופת הצנע, זכורה לי מתנה מיוחדת שקיבלתי מסבתי וסבי, דבורה ומאיר מילר, מטוס פח גדול שהיה מצויד במנוע על קפיץ ואורות מהבהבים שהופעלו עם הסעתו על הרצפה.  בהתלהבות ובאושר רב ישבתי על השטיח, מפליג בדמיוני במשחק במטוס הקסום החדש שזה עתה קיבלתי. משחקי לא ארך זמן רב. אמי, לאחר שבחנה את משחקי והתלהבותי מן המתנה, יצאה בהצהרה כי "המתנה יקרה מדי", ולכן היא לא יכולה להרשות לי לקבל מתנה שכזו. למורת רוחי, נטלה אמי מידיי את המטוס, מסרה אותו לסבתי הורתה לה להחזירו לחנות ולא לשוב ולקנות לי מתנות מסוג זה.

המשפט "המתנה יקרה מדי" חקוק בזיכרוני עד עצם היום הזה.

מאלבום ילדותי

קיים גם סיפור הסוס הנעלם:

סבא מאיר וסבתא דבורה, היו כנראה בלתי ממושמעים עד למאד, כי לא נקף זמן רב ממתנת המטוס שהוחזר, והנה הימרו שוב את פי כלתם, ורכשו לנכדם היחיד, אני, סוס נדנדה מעץ. הסוס היה שחור מגולף ומעוטר מעשה אמנות של ממש.

לא זכרתי כלל את סוס העץ, אך למדתי על קיומו מתוך עיון מאוחר יותר באלבומי המשפחה. נפעם מיופיו של הסוס, ועוד יותר מכך מן העובדה שאיני זוכר אותו, למרות היותי מצולם על ידו במרפסת ביתנו בז'בוטינסקי, שאלתי את אבי "איך זה שאני לא זוכר את הסוס הזה? מה קרה לו? היכן הוא?", "הסוס ברח" ענה לי אבי, בלי להתבלבל כלל ….

 סוס העץ

בהיותי בן חמש, שלמה בניית קומה נוספת מעל בית סבי ועברנו להתגורר בקומה העליונה בדיזנגוף 116 בתל אביב. כדורון לחנוכת הבית הביאה אמי לעולם את אחי רון ושנתיים אחר כך, נולד אחי טל.

למדתי בבית הספר היסודי "תל-חי" ששכן בשני בתי מגורים שהוסבו לבית ספר. הצטיינתי בלימודים, הייתי מוערך על ידי המורים ואהוב על התלמידים. הייתי סוג של מוביל בין ילדי שכבתי. היינו חבורה של בנים שוחרי מדע והרפתקאות, ובילינו הרבה ביחד בעריכת ניסיונות מדעיים בסיסיים, שנלקחו מחוברות מדע לנוער, ובמשחקי "מחנות" ו"שני דגלים" אותם שיחקנו בגנים הציבוריים שהיו אז עטורי צמחיה סבוכה.

שני נושאים היו חביבים עלי במיוחד: ציור ומטוסים.

שיעור ציור נערך בבית הספר מדי שבוע, והיה מקצוע חובה. המורה, גברת בלומנטל, הייתה פותחת כל שיעור בסיפור, שהיה מלהיב את דמיוננו, לאחריו התבקשנו לצייר סצנה מן הסיפור. היינו מתחילים בכיתה והתבקשנו להשלים הציור בבית ולהביאו לכיתה לביקורת ולמתן ציון בשיעור הבא.

כל יום שהיה בו שיעור ציור היה חגיגה כללית, כי כבר בפתח היום, מיד עם הגיענו לבית הספר מנהג היה בידינו לפתוח את תיקי הציור ולהציג כל אחד את פרי עמלו בפני האחרים. הייתה מעין תחרות, בריאה בבסיסה, מי יביא עמו את הציור הכי יפה והכי מרשים. עבורי שאהבתי והיטבתי לצייר, היה הציור וכל הטכס סביבו חוויה מכוננת ומעצימה. הייתי בין הציירים הטובים בכיתה, ופעמים רבות נבחרו ציוריי לקשט את קירות מסדרונות בית הספר. הציור עשה לי טוב כי הוא תרם לחזוק בטחוני העצמי ומעמדי בקרב חבריי ומוריי.

מסיבה עלומה, נושא המטוסים מאד הלהיב את רוחי. ביטאון חיל האוויר, יצא לאור כירחון וכדי לקדם תפוצתו בקרב בני הנוער, צורף לכל גיליון, דגם נייר של מטוס ששירת באותם ימים בחיל האוויר הישראלי, לבניה עצמית. מובן שכל ירחון שיצא והכיל דגם לבניה נרכש על ידי מיד בשקיקה רבה, מדמי הכיס שחסכתי.

בניתי כל דגם שיצא, והיה לי אוסף דגמי נייר של כל מטוסי חיל האוויר, החל מהספיטפייר השחור של עזר וייצמן, מיסטר 4 – מטוס הקרב הסילוני הראשון של חיל האוויר מתוצרת צרפת, סופר מיסטר, מיראז', פוגה מגיסטר ששימש כמטוס אימונים בבית הספר לטיסה של חיל האוויר הישראלי, ווטור – מטוס קרב הפצצה סילוני, נורד – מטוס תובלה דו מנועי ששימש גם להצנחת צנחנים, דקוטה, ואפילו דגם גדול של מטוס הנוסעים הגדול דאז של "אל על" מדגם בריטניה. את כל הדגמים תליתי בחוטים מעל מיטתי בזוויות מעניינות של טיסה וזכיתי בחופה מקסימה של מטוסי נייר עשויים היטב, שמילאה את ליבי בגאווה רבה. כל לילה כשהלכתי לישון, נשאתי עיניי אל על, הסתכלתי על מטוסיי וחלמתי על עצמי כעל טייס רב עלילות.

בהמשך בניתי דגמי מטוסים נוספים, מכוניות ואוניות מנייר ופלסטיק.

בגרות וצבא

אירוע מכונן מילדותי הוא מבצע סיני, שנערך בשנת 1956. במהלך משותף עם צרפת ובריטניה, פתחה ישראל במבצע צבאי במסגרתו כבשה את חצי האי סיני כדי לאפשר חופש תנועה ימי במיצרי טירן.

אני הייתי אז ילד בן 6 והזיכרון שלי הוא ההאפלה שחויבנו בקיומה. כל המדינה חויבה שלא להדליק אורות בבתים כדי לא לסייע למטוסי האויב לזהות מטרות להפצצה, וכך כיסינו את כל חלונות הבית בשמיכות כהות. בנוסף כדי למנוע פגיעות מרסיסי זכוכית בזמן הפצצה אפשרית עלינו, נדרשנו לחזק כל חלון זכוכית בבית בהדבקה שתי וערב בנייר דבק חום ורחב. מלאכת הכנת הבית למלחמה עוררה בי התרגשות. לעומת זאת הלילות החשוכים, חלקם מלווים באזעקות אמת עררו בי פחד רב.

אירוע מכונן נוסף הזכור לי מימי ילדותי הוא בחירת ביתנו כבית לדוגמא, לקישוט ועיטור בתים לקראת חגיגות העשור ביום העצמאות העשירי למדינת ישראל בשנת 1958 – ואני אז בן 8. הוועדה המיוחדת שהוקמה לארגון אירועי יום העצמאות העשירי למדינת ישראל רצתה ששמחת יום העצמאות תיראה ותופגן. הוחלט כי הדרך לעשות זאת היא בקריאה לתושבים לקשט את הבתים באופן מיוחד ובולט.

ביתנו, בדיזנגוף 116 תל אביב, מהיותו גבוה, בעל חזית מרשימה ויפה, וממוקם במקום מרכזי במקטע רחוב דיזנגוף שבין פרישמן לגורדון שהיה מרכז קניות, תרבות ובילוי ששאב מבקרים מכל רחבי הארץ והיה פחות או יותר "מרכז העולם", נבחר להוות השראה להמוני אזרחי ישראל כיצד לקשט את בתיהם.

כחודשיים לפני יום העצמאות הגיעו לביתנו צוותי העבודה, שפרסו דגלים לכל גובה הבניין, פרחי נייר מלאכותיים, סמלי המדינה בענק ותאורת לילה באורות היצף ובשרשראות נורות לקישוט. חבריי מבית הספר ואני השתלבנו במלאכת קישוט הבית, כדי להוסיף אווירה של שמחה טבעית, וכל תהליך העבודה צולם, הוסרט ושולב במסגרת יומני הקולנוע בכל בתי הקולנוע ברחבי הארץ.

לא היה מאושר ולא היה גאה ממני.

לאחר סיום לימודיי בבית הספר היסודי "תל-חי", למדתי בתיכון עירוני ה'. חוויה מיוחדת הזכורה לי מתקופה זו הייתה החוג לדרמה. בעקבות הופעה מוצלחת שלי בחגיגות פורים, הוצע לי להצטרף לקבוצה של תלמידים מתיכונים שונים בעיר שהתכנסו במסגרת חוג דרמה, כדי להעלות בעצמם שני מחזות.

המחזה "בלב ים" מאת מרוז'ק, מחזאי פולני, תורגם ע"י מיכאל הנדלזלץ, חבר טוב שלי, לימים מבקר תיאטרון נחשב, ששלט בשפה הפולנית. מחזה נוסף, "הקור", נכתב ע"י חנן עזרן המנוח, לימים כתב בכיר בטלוויזיה הישראלית.  עמרי ניצן המנוח, אז מתיכון חדש, לימים במאי מוכשר, נחשב וידוע בתיאטראות המובילים בארץ, השתתף גם הוא בחוג.

בשני המחזות ניתנו לי תפקידים ראשיים. את המחזה שתורגם מפולנית ביים עמרי ניצן ז"ל, וסבורני שזה המחזה הראשון שביים בחייו, כבר כתלמיד בכיתה י', ואת המחזה השני, פרי עטו של חנן עזרן, ביים דן קדר ז"ל, צייר מחונן בשנות השלושים לחייו, שלפרנסתו עבד כמורה לדרמה בבתי ספר תיכוניים.

זכורה לי ההתרגשות כשהגיע היום שבו הופענו בשתי ההצגות.

אולם ההתעמלות הגדול בבית הספר, היה מלא מפה לפה בתלמידים ומורים מכל השכבות ומוזמנים רבים. הגיעה השעה וכבו האורות באולם ודלקו אורות הבמה שכוונו אל המקום אליו הייתי אמור להופיע וברקע התחילה להתנגן מפטיפון ישן נעימת הג'ז take five של דייב ברובק, שעמרי ניצן הבמאי, החליט שהנעימה הזו מתאימה ביותר לפתוח עמה את ההצגה. התרגשתי מאד, עצמתי עיני, שאפתי אויר מלוא הריאות, נרגעתי מעט, צעדתי אל הבמה למרכז האור, התחלתי חלקי בהצגה ונשאבתי לתוכה. הייתי כולי מרוכז ונסחפתי אל ההצגה ומילאתי את חלקי בה בהצלחה רבה. גם בשנייה.

התשואות היו רבות, חזקות וארוכות, והשבחים אחר כך במפגשים הישירים עם הצופים היו רבים, כנים ומלטפים. ההצלחה הייתה כה רבה, ושמע הערב הזה בן שני המחזות יצא למרחבי תל-אביב, עד כי העלינו עוד הצגה בתיכון עירוני ה' ואחר כך נדדנו לתיכון חדש ולתיכון עירוני ד' וגם שם העלינו הצגותינו בהצלחה רבה.

שנה לאחר מלחמת ששת הימים, התגייסתי לצה"ל וברוח סיפורי הגבורה התנדבתי לצנחנים. עשיתי מסלול, הייתי מאגיסט, מה שנחשב לתפקיד אחראי הניתן לנבחרים שבחבורה, וזה למרות מידותיי הצנומות. סיימתי קורס מ"כים בהצלחה רבה ועברתי ישירות לקורס קצינים. השתחררתי משירות צבאי סדיר ומילואים בדרגת סרן.

היכרות, נישואין ובניית משפחה

את רעייתי מרים, חברתי הטובה לחיים אני מכיר עוד מהיותה בת שלוש עשרה, אז ראיתיה לראשונה והתאהבתי בה מיד.

ומעשה שהיה כך היה.

כקצין בסדיר, שירתי ביחד עם אחיה משה כמפקדי מחלקות בפלוגת טירוני צנחנים. באחת השבתות ניתנה יציאת שבת לסגל בלבד, ונפל הפור על משה להישאר בבסיס כקצין תורן. למשה הייתה אז חברה, לימים אשתו, והאהבה ביניהם הייתה חזקה, יפה, ונראית היטב שכזו.

כאב לי לראותו נשאר בבסיס, ולכן החלטתי לעשות מעשה – להביא את חברתו אליו לבסיס לשבת.

הבעיה הייתה, שלבד משמה, מרגנית, לא ידעתי עליה דבר ומקום מגוריה בכלל זה. נסעתי איפא לבית הוריו של משה, כדי לשאול אותם היכן גרה מרגנית. את פני קידמה בדלת, נערה מקסימה, יפיפייה עם עיניים בורקות, שגרמה לנשימתי להיעצר. הסברתי לה שאני מבקש לקחת את מרגנית לחברה משה ולכן מבקש את כתובתה. כדי לקצר הסברים, נודבה מרים שתיסע עימי ותראה לי היכן גרה מרגנית ובהמשך אף הצטרפה לנסיעה לבסיס.

הדרך לשם עברה בנעימים כאשר מרגנית יושבת במושב הקדמי, ורעייתי לימים יושבת במושב האחורי, מאזינה לשיח המבוגרים. בהגיענו, להפתעתו של משה ולשמחתו לא היו גבול, ומכיוון שנטה היום מיהרנו להיפרד מן הזוג המאושר ולשים פעמינו חזרה לרמלה מקום בית הוריה של מרים. בדרכנו חזרה השיחה קלחה בינינו משל מכירים היינו מימים ימימה.

מרים כבשה את ליבי. בהמשך אזרתי אומץ להרים טלפון ולהזמינה לטיול לירושלים. לשמחתי הרבה, היא נעתרה להזמנתי. עלינו לירושלים, טיילנו בעיר העתיקה, הפכנו לחברים טובים, ולא נדרשנו להצהיר אהבה זו לזה וזה לזו, יען כי אהבה גדולה הייתה שם בינינו, ולא נס ליחה, ב"ה, עד עצם היום הזה.

בהגיעה לפרקה, נישאנו ונולדו לנו שתי בנות. הבכורה יפעת והצעירה תמר, היא אימו של דניאל. גידלנו את שתי בנותינו באהבה רבה, דאגנו לכל מחסורן והרבה מעבר לכך. כדי לסבר הדעת, באחד מימי ההולדת של אחת מהן שאלתי מה תרצה ליום הולדת ונעניתי "אבא, יש לנו הכול, כל מה שאנו רק אומרות שהיינו רוצות, אתה מיד רץ וקונה לנו …."

התברכנו בשתי בנות נפלאות ושמונה נכדים מקסימים. מתמר התברכנו בנעמה, דניאל ונגה, אנו רווים מהם נחת רבה ואוהבים אותם אהבה עזה ללא גבול.

מקצוע ועיסוק

במרבית ימי חיי עסקתי באדריכלות לגווניה השונים, וממנה כריתי פרנסת משפחתי.

עבדתי במשרדי אדריכלים, כשרטט בתחילת דרכי ובהמשך כמתכנן אדריכלי, מנהל צוותי תכנון במשרד וכאחראי פרויקטים. בנוסף, עבדתי בחברות בניה בהן שימשתי כאחראי תכנון ורישוי וכאחראי פרויקטים בהיבט התכנוני והרישויי. פועלי האחרון בחברת הבניה בה עבדתי היה הקמת משרד לתכנון אדריכלי לחברה עצמה, לפתרון הבעיות עמן התמודדה. צוות המשרד מנה אדריכל וחמישה הנדסאי אדריכלות. ניהלתי את משרד החברה והובלתיו להשגת מטרותיו בהצלחה רבה.

את הכשרתי המקצועית רכשתי בביה"ס להנדסאים אורט טכניקום גבעתיים בו למדתי במגמת הנדסאי אדריכלות במסלול בוגרים לאחר צבא. ביה"ס הזה העניק לי את היסודות הטובים והכלים לעבודה באדריכלות. מאורט טכניקום גבעתיים המשכתי לפקולטה לאדריכלות בטכניון חיפה, שם למדתי שלושה סמסטרים בלבד בשל תנאים שהזמן גרמם.

למרות היותי נעדר כל תואר, לעבודה קיבלוני בשל הידע הרב שהבאתי עימי, הניסיון המעשי שהצטבר עם השנים, וכן במלוא הצניעות, הכישרון לנושא בו בורכתי.

לימים עלה בדעתי לפעול להשגת תואר אקדמי באדריכלות. עלה בדעתי לברר איזה מוסד אקדמי יהיה מוכן להכיר בפועלי המעשי בתכנון אדריכלי ולהקל עלי בקיצור מספר שנות לימוד נדרשות לקבלת התואר אדריכל. תיעדתי עבודותיי במשרדים השונים ובחברות הבניה בהן עבדתי בפורטפוליו מעוצב ומפורט שעותקיו נשלחו לעשר אוניברסיטאות מהמובילות בעולם בתחום, בשאלה האם יהיו מוכנים להכיר בניסיוני המעשי כשווה ערך למספר שנות לימוד כדי לקצר דרכי אל התואר.

לשמחתי, דיקנית הפקולטה לארכיטקטורה באוניברסיטת MIT בארה"ב, השיבה לפנייתי בחיוב וציינה כי ניסיוני המקצועי הוכר כשווה ערך לתואר ראשון על ידי ועדת הקבלה ובאם אחליט ללמוד במוסדם, אקבל מעמד מועדף כסטודנט לתואר שני. היא השאירה להחלטתי האם להמשיך בהליכי הרישום, וסיימה תשובתה בציינה כי הפורטפוליו שלי מעמיק עד מאד ומתאר היטב את ניסיוני המעשי.

הואיל ובמועד קבלת תשובה זו עמדתי להתעשר בנכדים, שמח בהכרה המכובדת שקיבלתי, החלטתי לוותר בתודה על הלימודים בארה"ב כדי לחוות את נכדיי באופן ישיר ובלתי אמצעי. העדפתי את חווית הסבאות על פני השלמת תואר והמשכתי עבודתי באדריכלות, מצויד בניסיוני וכישרוני, עד לפרישתי לגמלאות.

תחביבים

נפלה בחלקי זכות גדולה שעסקתי באדריכלות באהבה גדולה, כך שלגופו של עניין עבודתי כאדריכל, מילאה את כל עולמי ושימשה גם כתחביב.  מחוץ לשעות העבודה, הפעלתי את יכולותיי היצירתיות כדי להיטיב עם רעייתי, בנותיי ובני משפחתי הקרובים. כל זאת על ידי יצירת פרטי ריהוט מיוחדים, צעצועי עץ, מיזמי יצירה, דורונים ותשורות מסוגים שונים.

סיפורו של חפץ מיוחד העובר במשפחה מדור לדור

בידיי סידור תפילות "ישני חברון" נוסח ספרד שהודפס בשנת תשכ"ב על ידי הוצאת הספרים לוין אפשטיין בירושלים. הסידור נרכש בשנת 1962 על ידי סבה של רעייתי מרים, אליעזר גרינברג ז"ל שחי עמם בביתם מאז עלייתו לארץ בשנת 1951 ועד מותו בשנת 1968. סבא אליעזר, היה אדם דתי והוא התפלל מן הסידור הנ"ל מדי יום ביומו. האיש היה צדיק גמור וכיבדנו בחתימתו על גבי הסידור עצמו.

לכשנפטר, עבר הסידור לרשותו של חתנו  שמואל רוזנבלום ז"ל, אביה של מרים רעייתי.

משנישאתי למרים רעייתי האהובה, הפקיד בידיי אביה את סידור התפילה של הסבא. הסידור שנעשה בו שימוש יומיומי מיום רכישתו, הגיע לידיי משומש ודי בלוי. אני עצמי עושה בו שימוש יומיומי, מתקן ושומר עליו מכל משמר, וחשוב לי להתפלל ממנו ולא מסידור תפילה חדש.

נעמה, אחותו הבכורה של דניאל, גילתה עניין רב בסידור התפילה וביקשה לקבל אותו לידיה. הבטחתי לה כי בהגיע הזמן יועבר סידור התפילה של אביה של סבתא רבתא שלה, על שמה היא קרויה, לידיה.

יציאה לגמלאות וחוויותיי היום

עם יציאתי לגמלאות בחרתי לעסוק בנגרות כתחביב. עם הזמן ככל שהתעצם הצורך, שכרתי לעצמי  פינה בנגריה, ואני מבלה בה על בסיס יומי, ומייצר פרטי ריהוט, צעצועי עץ לילדים ולנכדיי ופרטי עץ שונים.

חשוב בעיני, שלכבוד דניאל ולכבוד הפרויקט המשותף, נברתי בעברי, וגיליתי פיסות מידע על אבי ז"ל, שלא היו ידועות לי קודם לכן, ושינו את כל יחסי אליו. אבי היה גיבור, רב תושיה ותעצומות נפש שמילט עצמו מהנאצים, הקים בית יציב בארץ ישראל. חוויות האיום על חייו והבריחה פגעו אנושות בנפשו, והוא לא קם מדכאונו ומאבלו עד יום מותו.

מאידך שמחתי להתוודע אל דניאל, שמחתי לגלות לו פרקים מחיי ולחוות בתגובותיו המחמיאות. חיממה את ליבי נחישותו להכירני מעבר למה שידע עד כה. וכדי שהתהליך לא יעסוק רק בעבר, עברי, אלא יצפה גם את פני העתיד, בחרנו דניאל ואני מספר פרויקטים משותפים, הקשורים לרצונותיו ומאווייו, לעתיד הקרוב וגם הרחוק, והתחלנו בהם. מבחינתנו תכנית הקשר הרב דורי, הייתה שמן בגלגלי מערכת יחסים טובה קיימת, ההולכת ולשמחתי, נהיית טובה יותר, ככל שהזמן חולף.

תודה לפרויקט, תודה לשרון ותודה גדולה ועצומה מכול הלב לדניאל נכדי האהוב.

סבא אבידן מספר על "החופה שנשכחה"

הזוית האישית

סבא אבידן: הודות לתכנית הקשר הרב דורי, בה השתתפתי עם נכדי דניאל, זכיתי לנקודת מבט נוספת על חיי עד כה ומה שהצטייר לעיני לחלוטין לא רע אולי אפילו טוב.

הנכד דניאל: הכרתי את סבא שלי טוב יותר. יצרנו חוויות חדשות בזכות התוכנית.אני נהנה לקחת חלק בתוכנית הקשר הרב דורי.