מאגר סיפורי מורשת

שמי שולמית גיא, נולדתי ב1942 ברבאט, עיר הבירה של מרוקו. ביתי היה בית משותף. הקומה העליונה השקיפה אל הים האטלנטי וגם על הנהר דרא (הנהר הכי גדול במרוקו). השכונה הייתה מגודרת בחומה מפני הערבים. כך היה בכל הערים ברחבי מרוקו, בתי היהודים היו מוגנים בחומות מפני הערבים. בבית דיברנו ערבית ומחוץ לבית צרפתית.

לאימא שלי קראו רחל. בזמנו היו מעט נשים שעבדו. אימא הייתה מייצרת כלים ומקטרות מחומר ומוכרת אותם לסיטונאים. לפעמים הייתי עולה לגג לראות איך היא מייצרת אותם. לאבי קראו יוסף. אבא היה סוחר סיטונאי של פירות יבשים, קטניות ועוד. לאחר שהוריי התחתנו הם עברו לגור בראבט, שם אבא למד להיות חייט. הוא היה מאוד מוכשר ולכן קיבלו אותו כתופר בחצר המלך. אנחנו שש אחיות ואח אחד (אסתר, מדלן, ציונה, חביבה, עמרם, אני שולמית וחנה).

ילדותי

במרוקו למדתי בבית ספר יהודי של השכונה הצרפתית. היו לי רק חברות יהודיות מכיוון שהיו בשכונה רק יהודים. הייתי תלמידה מצטיינת. פעמיים קפצתי כיתה! לפעמים, אימא שלי רצתה לכתוב מכתב למשפחה שלה שגרה בזמנו במרקש, והיא הייתה מבקשת ממני לכתוב לה את המכתבים למרות שהיו לי אחיות גדולות. אני לא זוכרת שהיו לי עיסוקים מיוחדים או חוגים במרוקו, אבל הרבה פעמים הייתי עוזרת לאבא. הייתי משחילה את החוט כדי שיוכל לרקום על הכפתורים שמקשטים את הבגדים שהכין.

במרוקו קראו לי "סול" שהפירוש של המילה הוא שמש ויחיד. ההורים כשם חיבה קראו לי "סולה", שזה נשמה. האחים שלי היו קוראים לי "סולה בולה" וכל כך נעלבתי. יום אחד, כשהייתי בערך בת 4, אבא שלי מצא אותי בוכה בגלל שנעלבתי מהאחים שלי. הוא הסביר לי שהם בעצם קוראים לי אור נשמה, אור גדול (בולה – מנורה) והחזיר לי את הביטחון. בזכות הסיפור של אבי, במשך הרבה שנים האמנתי שאני לא אמות כי אם אמות, יהיה חושך בעולם.

עלייה

משפחתי עלתה בחמש דרכים שונות ארצה. בהתחלה הברחנו את אחותי, אסתר, בשנת 1948. לאחר מכן, הברחנו את אחותי מדלן, בשנת 1949. בשנת 1950 העבירו בעליית הנוער שתי אחיות נוספות, ציונה וחביבה. בשנת 1951 העבירו אותי, אבי יוסף ואחותי הקטנה, חנה. אני הייתי בת תשע ואחותי בת 5. עברנו דרך צרפת ומשם באונייה לישראל, למושבה ראש פינה ולאחר כמה חודשים לקיבוץ עין גב. בשנת 1954 העבירו את אמי ואת אחי עמרם. הגעתי לכיתה בקיבוץ כאשר אני היחידה שלא נולדה בישראל, לא גדלתי ביחד עם כולם בבית ילדים והיחידה שלא יודעת את השפה העברית, אך זה לא עצר אותי מלהשתלב.

מקיבוץ עין גב עברנו בשנת 1959 למעברה "מחנה ישראל", ליד לוד. היום התעשייה האווירית יושבת על השטח הזה. היינו שם כמה חודשים עד שעברנו לרמת יוסף בבת ים.

בית הספר

למדתי בפנימייה בכפר הנוער מגדיאל, זה בית ספר מקצועי לחקלאות. בתור ילדה מאוד אהבתי ספורט, תחרויות, והתעמלות קרקע. בפנימייה התחרתי בקרב חמש (קפיצה לרוחק ולגובה, ריצה שמונים ומאה מטר וזריקת כדור הוקי) אני מאוד תחרותית וכל פעם שהתחריתי ניצחתי. בכיתה קראו לי שולמית הספורטאית. בקיבוץ הילדים נהגו ללכת ערומים גם לקראת גיל ההתבגרות אך אני לא הסכמתי ותמיד לבשתי בגד-ים והתקלחתי כאשר כולם סיימו את המקלחת. אחד הדברים שעזרו לי להשתלב בכיתה היה הביטחון שלי, תמיד הקפדתי להיות בטוחה בעצמי וללכת בביטחון. סיפור שאני זוכרת היטב הוא שהיינו בכינרת כל חברי הכיתה ועלינו על ספינה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בכינרת ועל ספינה. לא ידעתי לשחות אבל לא רציתי לגלות לחברים שלי. כשהיינו על הסיפון של הספינה, כל החברים אמרו לי לקפוץ ראשונה. קפצתי. אבל בגלל שלא באמת ידעתי לשחות, הגעתי לקרקעית. הסתכלתי למעלה וראיתי את הרגליים של החברים שלי. הצלחתי איכשהו להגיע למים הרדודים. שם הכרחתי את עצמי ללמוד לשחות עוד באותו היום.

הכרות ונישואים

את בעלי, ז'אק, הכרתי בפעם הראשונה במעברה "מחנה ישראל". אני באותה תקופה התחלתי לעבוד בתעשייה האווירית, לכן הייתי צועדת ברגל לעבודה מרחק של 300 מטר. המשפחה של ז'אק עברה לגור בבניין אחר בתוך מחנה ישראל (המעברה הייתה בעבר מחנה אנגלי והמבנים נותרו). בשלב מסוים גם ז'אק התקבל לעבוד בתעשייה האווירית, הוא עבד שם 30 שנים. באחד הימים כשסיימתי לעבוד והתחלתי ללכת הביתה, שמעתי צעדים מהירים אחריי. פתאום, הוא פנה אלי והציע לי טרמפ. צחקתי ואמרתי: "מה טרמפ? זה 300 מטר מהבית". הוא עשה סימן עם שתי אצבעות (כאילו הליכה ברגל) ואמר קו 11. הוא מאוד הצחיק אותי. ז'אק ליווה אותי הביתה באותו יום ובכל שאר הימים מאז. יום אחד, הזמין אותי לסרט במוצאי השבת. מאותו יום כבר התחלנו לצאת באופן רשמי.

באחת השיחות שלנו, גילינו שאחד החברים הטובים שלו גם היה בפנימיה בה למדתי. אותו חבר אמר לז'אק שיבוא לפנימיה ויכיר בנות. ז'אק היה באותה תקופה בצבא, יש בינינו חמש שנים הפרש. יום אחד ז'אק הגיע לפנימיה והלך עם החבר שלו למועדון. כששאל את החבר איפה כל הבנות, החבר אמר 'כאן'. היו שם רק נערות בנות 14. לימים הבנו ששנינו היינו שם.

יש לנו שלושה ילדים: ענת, שרונה ויניב. שישה נכדים ושתי נינות.

עבודה

עבדתי בהרבה עבודות במהלך חיי. התחלתי לעבוד בגיל צעיר בקיבוץ ביחד עם כולם בכרם. לאחר מכן, עבדתי בבית ספר לשפות ומנהל בתור מדריכה ל IBM, התכתבות- קורספונדנציה. משם עברתי לעבוד בקופת חולים כמחליפה מזכירות רפואית בזמנהוף, תל אביב. משם עברתי לעבודתי בתעשייה האווירית בתוך מחלקת עיתוד מלאי. הייתי היחידה האחראית על ההזמנות לחלקים של מטוס פוגה (מטוס סימון) ושם עבדתי כחמש שנים. אחרי זה עבדתי בבית הספר המקצועי אורט, בת ים ושם עבדתי בתור מזכירת מנב"ס (מנהל בית ספרי) במשך עשרים שנה ובנוסף בני הקטן למד בבית הספר באותה התקופה.

יציאה לגמלאות

כאשר יצאתי לגמלאות למדתי גרפולוגיה (קריאה וניתוח כתב יד). לאחר מכן, למדתי במשך שלוש שנים רפואה משלימה עם תעודת בכירה. בנוסף  למדתי עיסוי שוודי הוליסטי. אני אוהבת לטפל במשפחה שלי ולעזור להם בכאבים ומחלות.

התחביבים שלי

אני מאוד אוהבת לבלות עם נכדיי וללמד אותם דברים חדשים. כאשר אני לא נמצאת איתם אני אוהבת להיפגש עם חברי וללמוד. בעקבות כך התחלתי ללמוד לתפור ולסרוג ובשנים האחרונות. אני מאוד אוהבת לתפור ולסרוג עם הנכדה שלי. אני לימדתי את נכדי איך לשחות, וכולם מצאו את האהבה שלהם למים. אחד מנכדיי מדריך גלישה וכולם גולשים כתחביב. אפילו נכדתי החליטה ללכת לנבחרת שחיה ונכדי היה שחקן כדור מים מקצועי. בנוסף אני מאוד אוהבת ללכת לקאנטרי ולפגוש חברים.

חפץ העובר מדור לדור

לכל אחת מהאחיות שלי אמי העניקה צמיד מרוקאי וכיום אני מעבירה לבנותי ולנכדות שלי צמידים. בנוסף יש לנו מטפחת שהייתה שייכת לאמי ומאוד קרובה ללבי.

הזוית האישית

נויה הנכדה המתעדת: כתיבת הסיפור במסגרת התכנית איפשרה לי להכיר את סבתי באופן חדש. מעולם לא שמעתי את סיפור חייה באופן הזה. נעים ומרגש לגלות על הילדות שלה, ההתאהבות עם סבא וחייה.