מאגר סיפורי מורשת

שמי איריס זערור, נולדתי ב"בית יולדות", רחובות ישראל, בת בכורה לאביבה ויצחק לנדרר. תחילה רצו לקרוא לי רונית, אבל אז יצא רדיו/טרנזיסטור קטן עם השם רונית, אז הם שינו לאיריס.

אבי, יצחק לנדרר ז"ל, נולד בקרקוב בפולין בשנת 1935, בן זקונים למשפחה בת שבע נפשות שעלו לארץ בשנת 1940, כשהנאצים החלו לפלוש לפולין. כל המשפחה ברחה לרוסיה, חלקם התפצלו, ואבי נותר עם אחותו ויקי אצל משפחה פולנית, עד ששאר בני המשפחה התארגנו ברוסיה. אחותו הבכורה, לושה, הצליחה להשיג להם תעודות עלייה לארץ, הם עלו לישראל והתגוררו ברחובות.

אמי, אביבה (כהן) לנדרר, נולדה בתל אביב בשנת 1941, בת בכורה לאלכס וחווה (שפס) כהן ז"ל. ההורים הכירו והתחתנו בפולין וברחו משם לפני המלחמה. שניהם איבדו את כל המשפחה הקרובה בשואה ונותרו כל אחד עם אחות. לימים נולד לאמי אח, צביקה, הם גרו בשכונת שפירא בתל אביב. היום לאמי יש 11 נכדים ושמונה נינים.

ילדותי

נולדתי וגדלתי ברחובות, בשיכון חיסכון ברחוב מנוחה ונחלה 2, בבנייני רכבת בקומה שלישית עם הרבה שכנים נחמדים ועוזרים. אחרי ארבע שנים נולד אחי, דוד.

אחרי תקופה, עקב עבודתו של אבי, עברנו לקריית מוצקין שם התחלתי כיתה א'. אני זוכרת שגרנו בבית פרטי והיה לנו כלב בשם ג'ימי, מין פודל מעורב שמאוד אהבנו. יום אחד הוא נעלם וחיפשנו בכל השכונה והאזור. אחרי כמה ימים, ביום גשום מאוד, חזרתי מבית הספר וראיתי את ג'ימי ליד הגדר פצוע וכואב. הכנסנו אותו הביתה. למרות הטיפול המסור הוא נפטר, וקברו אותו בחצר. משם עברנו לחולון, אל רחוב הטייסים 5 בשכונת תל גיבורים. היו לנו הרבה שכנים וחברים ששיחקתי איתם בחצר הבניין, אם זה "מחבואים", "תופסת", "חמור חדש", "קפיצה לרוחק", "שבעה מקלות", "גוגואים", גולות" – ילדות ישראלית מעולה.

אז פרצה מלחמת ששת הימים, בשנת 1967. אבי יצא למילואים ונלחם בגולן, אמי הייתה בהריון עם גולן, אחי הצעיר. אני זוכרת שאימא לא רצתה לרדת למקלט בגלל ההריון ולכן ישנו על מזרון ליד הדלת. סבתי הייתה איתנו כל התקופה. כשאבי חזר מהמלחמה שמחנו כל כך, אבל אז הוא יצא לשליחות מטעם סולל בונה/ורד לעבוד בפרס (איראן), שם החברה בנתה סכר ענק באמצע המדבר לעזור לכפרים. אנחנו הצטרפנו אליו בתחילת שנות השבעים וגרנו במדבר, במרחק שעה נסיעה מהעיר שיראז, בשכונה (מחנה) קטן עם עוד עשר משפחות ישראליות. היה בית ספר יסודי ישראלי, הייתה לנו עוזרת, נרקיס, מוסלמית אדוקה שלימדה אותנו את השפה, איך לגדל תרנגולות ולאסוף את הביצים בבוקר. הייתה לנו אפילו עז. יום אחד המקומיים הביאו גור דוב אפור שצדו את אמו. אני זוכרת שההתעסקות איתו הייתה מרובה כי רוב הזמן הוא היה רעב. האכלנו אותו בבקבוק של תינוק כל שעתיים ופעם אחת פספסנו בכמה דקות, והוא תפס את אבי ביד וגרם לו לחתך רציני. למחרת שלחנו אותו לגן החיות בעיר הקרובה (שיראז) ובתמורה קיבלנו זוג ארנבים. היינו יחסית מבודדים, אבל למדתי הרבה והזיכרונות שלי משם מאוד טובים.

כשחזרנו לארץ גרנו בגבעתיים ליד סבתי ושוב אבי נשלח לעבוד בחו"ל הפעם לניגריה (אפריקה), לתקופה של ארבע שנים. שם הוא היה מנהל עבודה לסלילת כבישים. הצטרפנו אליו בשנת 1972. גרנו באיבדן, בשכונת בודיג'ה, שכונה של בתים פרטיים מאוד גדולים, עם עוזר בית שגר עם משפחתו ביחידה נפרדת בחצר. היינו קהילה של עשרות משפחות. היה גן ובית ספר ישראלי, אך היו שנים שאני הייתי התלמידה היחידה בכיתה עם מורה אחד על אחד. גם משם יש לי זכרונות נפלאים, למדנו הרבה וחגגנו במסיבות את כל החגים והחברותא הייתה נהדרת, והיא נשמרת עד היום.

בשנת 1976 היגרנו לארצות הברית. התחלנו את חיינו בברונקס, אחד הרובעים של ניו יורק. גרנו בבניין דירות מול דוד שלי צביקה, אח של אמי, שהתחתן עם בחירת ליבו פנינה גלזר. אמי עבדה בסופרמרקט ואבי עבד בעיריית ניו יורק, אני למדתי בתיכון כריסטופר קולומבוס ומשם התחלתי קולג'. בשנת 1980 עברנו דירה לקנרסי ברוקלין, עוד רובע בניו יורק. שם התחלתי ללמוד טכנאות שיניים במשך שנתיים ולאחר מכן עבדתי במעבדת שיניים גדולה במנהטן. אני זוכרת שתמיד אהבתי להקשיב למוזיקה, באותם השנים החיפושיות היו בין התקליטים הבולטים כמו כן בארי וויט, דונה סומרס וארתה פרנקלין.

בשנת 1982 הכרתי את דוד זערור דרך קרובת משפחה. יצאנו כמה חודשים, טיילנו מחוץ לעיר ובילינו בערבים במועדונים ישראלים עם מוזיקה ישראלית, בעיקר מזרחית שמחה. אחרי תקופה של כמה חודשים החלטנו להתחתן. ב-13 בנובמבר 1983 התחתנו בחתונה קטנה ושמחה עם בני משפחה וחברים. גרנו בדירה קטנה על שדרת אושן פארקווי בברוקלין. בדצמבר 1984 ילדתי את שרית בכורתי. עברנו לגור בסטטן איילנד (עוד רובע), שם גרנו בבית פרטי בשכונה עם המון משפחות ישראליות. בשנת 1986 נולד חזי ואת שני הילדים גידלתי לבד יחסית, מפני שדוד עבד כל השבוע מבוקר עד ערב בחנות בגדים בבעלותנו.

בשנת 1980 הצטרף דורון למשפחה ואחרי ארבע שנים עלינו לישראל. העלייה לארץ נבעה מכך שאני, למרות החיים הנוחים שהיו לנו בארצות הברית, הרגשתי חוסר שייכות לתרבות ולמנטאליות האמריקאית. דיברנו בבית רק עברית, חגגנו את כל החגים, צרכנו חדשות אך ורק מהארץ, החיים התנהלו במין חיים כפולים.

התחלנו את חיינו החדשים בדירה בסביוני הכפר בכפר סבא שם נולדה ירדן. בשנת 2000 עברנו לבית הנוכחי שלנו בשכונת מעוז. באותן השנים סגרתי מעגל עם עצמי! ארבעת ילדיי למדו באותו בית ספר יסודי והמשיכו לבתי ספר באותה עיר, לא כמוני – שכל שנה למדתי בבית ספר אחר או מדינה אחרת. למרות שלמדתי המון על תרבויות ושפות שונות, השינוי בתי ספר וחברים לא היה טוב לי, ואני שמחה שהצלחתי לגדל את ילדיי במקום אחד. חשוב היה לי שתהיה שגרת חיים עם יציבות.

בשנת 2010 שרית התחתנה עם בחיר ליבה אסי קדמי ולהם שלושה ילדים מדהימים: אלינור, אריאל וכפיר. בשנת 2014 חזי נישא לאהובת ליבו נטלי ונולדו להם בר ועדן, הם מתגוררים באטלנטה ג'ורג'יה (ארצות הברית), דורון התחתן בשנת 2022 לאהובת ליבו ג'רן. גם הם גרים באטלנטה ג'ורג'יה ולהם נולדה לילה.

כשחזרנו לארץ, התחלתי ללמוד צורפות תכשיטים בכסף וזהב. היום זה נותר כתחביב אהוב מאוד, בכל הזדמנות אגש לשולחן העבודה ואצור תכשיט חדש. היום הרוב נוצר לילדים ונכדים.

גלגולו של חפץ – כסא נדנדה שעובר במשפחה

בזמן ההריון שלי עם שרית, חמי ז"ל ביקר אותנו בארה'ב, חמי, נגר במקצועו, חיפש לקנות לי כיסא נדנדה כדי שיהיה לי נוח להניק את התינוקת. אני זוכרת שחרשנו את העיר ולא מצאנו את מבוקשנו. באחד הטיולים שלנו, ראינו בחנות יד שנייה כסא נדנדה מעץ צבוע שחור שהיה זקוק לתיקון רציני. דרשו עליו 5 דולר! הבאנו אותו לדירה וחמי מיד התחיל לתקן ולשפץ אותו. הוא גילף את גב הכיסא בפרחים וצבע אותו. על הכיסא הזה הנקתי את ארבעת ילדיי, וכל פעם שאחת מבנות המשפחה ילדה – נתנו לה את הכסא כדי שתניק את התינוק שנוסף למשפחה.

מאלבום התמונות

הזוית האישית

סבתא איריס: זו הייתה חוויה אדירה של כתיבת סיפור חיי, היה כיף לעבוד עם אלינור שעזרה בהקלדה. אני מאחלת לה המשך הצלחה בלימודים, שתמשיך להיות הבת/אחות/נכדה הבוגרת ועוזרת בכל. הלוואי והיא תוכל בזמנה לתעד את חייה עם הנכדים.

אלינור הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי בתוכנית. אני חושבת שזה ממש זמן גיבוש עם סבתא ומאוד נהניתי לעבוד יחד.