מאגר סיפורי מורשת

שמי טניה רון ואני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי.

נולדתי בשנת 1987 בברית המועצות, ארבע שנים לפני פירוקה. גדלתי בחצי האי קרים בעיר על הים, יבפטוריה. ילדות שלי הייתה קשה, מכיוון שאנשים נשארו ללא פרנסה, ללא בית וללא תקווה. אבא שלי השתחרר מהצבא, התגרש ונשאר איתי על ידיים כשהוא בעצמו היה עוד היה ילד בן 22.

הוא התחיל לעבוד מהבוקר עד הערב כדי לתת לי את מה שנדרש ועדיין לא היה מספיק. הייתי מרגישה חוסר השגחה, חוזרת הביתה בגיל חמש לבד, בלי ארוחה בלי אף אחד שמחכה לי בבית. כדי להרגיש בטוחה התחלתי להכניס הביתה כלבים מהרחוב שהיו בשפע, הם הפכו להיות חברים הכי טובים שלי ולפעמים הייתי גם נרדמת איתם כשאבא היה חוזר מאוד מאוחר.

כשהייתי בת שש, אבא שלי התחתן בפעם השנייה ונולד אחי הקטן ג׳ניה. אהבת חיי. הכל היינו עושים יחד, אוכלים, מתקלחים, משחקים, ישנים. קראתי לו ספרים והיינו נרדמים. כשהוא היה בן ארבע גילו אצלו מחלת לב שדרש ניתוח דחוף להצלת חיים, רופאים ברוסיה לא היו מוכנים לזה ואבא שלי החליט לעלות לישראל לצורך ניתוח לב לאחי.

אני נשארתי, סבתא טיפלה בי והם היו בארץ. אח שלי עבר שני ניתוחי לב בבית החולים שניידר, ועוד שיקום של שנה בבית ואחרי ארבע שנים הוא חזר אלי. בריא ושלם. הבטחתי לעצמי להחזיר בטוב למדינה שהצילה את אחי והתחלתי לברר איך עולים לישראל. עשיתי כמה קייטנות לנוער יהודי, עברתי מבחני קבלה לתוכנית סלע ובשנת 2005 עליתי לישראל, בלי הורים.

למדתי טבחות בערד ועבדתי במלונות ים המלח. בשנת 2007 התגייסתי לצבא, גם שם הייתי טבחית. אחרי זה התחתנתי, הבאתי ילדים לעולם ועדיין היית לי הרגשה שמשהו חסר. בהריון שלישי עם אחות קטנה של אווה ביקשתי מאחי לבוא והוא טס לישראל כדי להיות איתי בלידה. במקרה או לא, אריאל, בתי הקטנה נולדה בפתח תקווה בבית החולים בלינסון, באותו מקום שלפני 20 שנה עשו ניתוח לב לאחי במחלקת הילדים בשניידר והוא היה איתי בלידה. בזה עשיתי סגירת מעגל לאחי וגם לעצמי.

הזוית האישית

אווה: בזכות התוכנית כשר הרב דורי הכרתי את הסיפורים של אימא שלי מחדש.