מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי קמיר, אני סבתא של נופר ויגדר. שמי הפרטי מרים לקוח מהתורה. כשנולדתי, הוריי שגדלו והתחנכו במשפחות ציוניות, חשבו על שם עברי מהתורה, כך נראה להם ראוי.

שם משפחתי מנעורי הוא שוורץ. כאשר עלינו ארצה, אבי היה עובד מדינה והוצע לו לעברת את השם, אך הוא לא הסכים. קמיר הוא שם משפחתי מנישואין. השם עוברת על ידי אבי בעלי בילדותו.

נולדתי ברומניה, בעיר הבירה בוקרשט, בינואר 1951. אני בת בכורה להוריי, רבקה ואדמונד. כשלוש שנים אחרי כן, נולדה אחותי הצעירה, מיכל. גדלתי בבית עם חצר גדולה ובה גדלו עצי פרי: שזיפים, אגסים, אפרסקים, דובדבנים… בחצר זו היו כל משחקי הילדות שלי – קלאס, תופסת, מחבואים, קפיצה בחבל. שיחקתי עם אחותי ועם חברות. חברתי הטובה ובת כיתתי הייתה יהודית. בימי החורף שיחקנו בבית במשחקי קופסה ובבובות. כמו כן, עסקתי בתחביבי: קריאת ספרים, רקמה וסריגה. גם שיחקנו בחוץ, במגרש ריק ליד הבית שהתמלא שלג, גלשנו עם המזחלת. פעם בשבוע אחר הצהרים השתתפתי בפעילות של תנועת נוער ביחד עם חברות, בשבתות ביליתי עם הוריי ואחותי בפארק גדול ויפה במרכז בוקרשט. בפארק היה אגם מלאכותי גדול בו שטנו בסירת משוטים, באגם שחו ברווזים. כמו כן, היו בפארק סוסי פוני עליהם רכבתי בהנאה רבה.

שורשי אבי במשפחה דתית. סבא שלו יסד בית כנסת קטן בבוקרשט שאותו נהגנו אנחנו לפקוד בחגי ישראל. לא היינו משפחה דתית אבל שמרנו על המסורת. הסבא הזה בזקנתו עלה ברגל לארץ ישראל כדי להיקבר בה, ואכן הוא קבור בבית העלמין בצפת, אחת מארבעת ערי הקודש. סבא זה הוריש ספרי קודש שעברו במשפחה מדור לדור.

אחד משלושת ספרי התורה שירשתי מסבא רבא שלי

שלושה ספרים שמורים אצלי: חמישה חומשי תורה- הודפס בפראג בשנת 1882, מחזור למועדים – הודפס בוינה בשנת 1894, מחזור לראש השנה ויום כפור – הודפס בוינה בשנת 1905.

דודי, לוצ'יאן, אח של אבי, היה אדריכל. הוא חקר את בתי הכנסת ברומניה מבחינה אדריכלית וכתב ספר המתעד את כל בתי הכנסת ברומניה. גם ספר זה ,כמובן, שמור אצלי.

שורשי אמי הם בספרד כי משפחתה היא ממגורשי ספרד שהגיעו לרומניה. ואכן, השמות של בני המשפחה ספרדיים, המאכלים ספרדיים. סבתי דיברה לאדינו עם אמה ואחיותיה, שפת הדיבור של היהודים יוצאי ספרד מהילדות. זכור לי מאכל מאד אהוב – מוסקה- שהיא מעין פשטידת בשר. מאכל שסבתי וגם אמי הכינו.

בבית שבו נולדתי, אני זוכרת במקום מכובד על המזנון מוצג אגרטל יפה ויקר ערך שאמי קיבלה מסבתי. אני אוהבת אותו מאד והיום האגרטל נמצא אצלי, וכמובן שהוא יעבור לדור הבא.

האגרטל היפה ויקר הערך שעבר בירושה במשפחה

בספטמבר 1961, בגיל עשר, בתחילת כיתה ה', עליתי לארץ עם הוריי ואחותי. יצאנו מבוקרשט ברכבת דרך בולגריה עד איסטנבול בטורקיה. שם שהינו שלושה ימים ואז הפלגנו שישה ימים באונייה עד הגיענו לנמל חיפה. העלייה לארץ היתה אירוע מאד משמח בחיינו, כי הוריי, שהיו ציוניים,  נאבקו במשך עשר שנים כדי לקבל אישור עלייה. ברומניה בתקופת השלטון הקומוניסטי, העלייה למדינת ישראל לא אושרה . סבתי פאני, סבי לאון ודודתי ארנה – (אחות אמי) היו בארץ כבר עשר שנים, כך שאיחוד המשפחה גרם לנו אושר רב.

הגענו לנתניה, למעברת "דיור לעולה". מעברה היא שכונה של צריפים. קיבלנו צריף עם הציוד הדרוש. אבל עברנו לגור אצל הסבים בבני ברק ושם למדתי בכיתה ה' בביה"ס "הגבעה". בסוף שנת הלימודים, עברנו לגור בצריף במעברה. במחצית הראשונה של כיתה ו' למדתי במעברה ואז עברנו לגור בנתניה בשיכון, כלומר בית בנוי ולא מעץ כמו הצריף. לכן, עברתי גם לבית ספר אחר בו סיימתי כיתה ח'. הוריי רכשו דירה יפה ומרווחת במרכז העיר נתניה, בה גרתי עם הוריי ואחותי הצעירה, מיכל. למדתי בבי"ס תיכון "טשרניחובסקי". לשמחתי, בתיכון למדתי באותה כיתה עם יהודית, חברתי מכיתה א' ברומניה. גם היא עלתה לארץ עם הוריה והגיעה לנתניה. במשך ארבע שנות לימודינו בתיכון ישבנו זו לצד זו, למדנו יחד לבחינות הבגרות אותן עברנו בהצלחה. אנחנו בקשר עד היום.

בחודש יוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. היה זה החודש האחרון ללימודי בכיתה י'. כל השכבה שלנו התנדבה לשירות לאומי מיוחד שהתבטא בעבודה בקיבוצים כי כל הגברים גוייסו לשרות מילואים. נסעתי עם הכיתה שלי לשבועיים לקיבוץ "ניר יצחק" בנגב כדי לעבוד בקטיף. עם תום המלחמה קיבלתי תעודה המעידה על התנדבות לשרות לאומי מיוחד ומילוי תפקיד במלחמת ששת הימים.

תעודת ההתנדבות

לאחר סיום בחינות הבגרות, התגייסתי לצה"ל. שירתי בבסיס הדרכה. תקופת השירות הצבאי זכורה לי כחוויה נהדרת.

בשנת 1971, מספר חודשים לאחר סיום השרות הצבאי, נישאתי ליוסי קמיר, חברי מזה כשלוש שנים. יוסי נולד וגדל בכפר קדימה. משפחתו עברה לנתניה כאשר הוא היה בכיתה ב.' חודש לאחר הנישואין, התחלתי ללמוד במכללת "סמינר הקיבוצים" בתל אביב לימודי תואר להוראה בחטיבת הביניים. אהבתי לספרים הובילה אותי לבחור בחוג לספרות עברית שהתקיים בשיתוף עם החוג לספרות של אוניברסיטת תל אביב. לאחר שלוש שנים סיימתי בהצלחה את לימודיי וקיבלתי משרת הוראה כמחנכת כיתה בביה"ס "ביאליק" בנתניה, הוא ביה"ס הראשון בעיר, אשר נוסד בשנת 1934. לאחר שלושים ושלוש שנים בביה"ס "ביאליק" במהלכן מילאתי תפקידים רבים, סיימתי כסגנית מנהל ופרשתי לגמלאות. אהבתי מאד את עבודת החינוך בה עסקתי, בהוראת מיומנויות למידה ובהטמעת ערכים לדור הצעיר, אותם ערכים שעליהם התחנכתי בבית הוריי, כמו: אחריות, חברות, כבוד, נתינה, סובלנות.

תשעה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים, ביולי 1974, נולדה בתנו הבכורה, לימור, אמה של נופר. לאחר כארבע שנים נולדה בתנו הצעירה, אריאלה.

הבנות גדלו בהווי משפחתי חם ותומך. קשר משפחתי הדוק עם המשפחה המורחבת: חוגגים ביחד את החגים ומעבירים את המורשת מדור לדור. יוצאים לטיולים בארץ כדי להנחיל לדור הצעיר את אהבת הארץ . מנהג משפחתי – בארוחות חג אנחנו נוהגים לשים על שולחן החג, באופן סמלי, כלי אוכל שירשנו מהסבתות כדי לזכור את הדור הקודם. זכיתי לגדול במשפחה בה להנחלת ערכים הייתה חשיבות רבה. מקווה שאף בן זוגי ואני הצלחנו להטמיע ערכים אלו בבנותינו.

לימור, בתנו הבכורה, נישאה לאדיר ויגדר ונולדו בנותיהם: מעיין, הדר ונופר. אריאלה, בתנו הצעירה, נישאה לרועי ארבלי ונולדו בנותיהם: נועה וענבר. הן חמש נכדותינו האהובות.

עם הנכדות האהובות מימין לשמאל – מעיין, הדר, סבא יוסי, סבתא מירי, ענבר, נועה ונופר

יוסי ואני עם בנותינו. מימין לשמאל – לימור, אני, אריאלה ויוסי

הנהגנו מנהג משפחתי –  בחופשות ביה"ס (סוכות, חנוכה, פסח) אנו, סבתא וסבא, נפגשים ליום כיף עם כל נכדה בנפרד. תכנית היום נעשית בתכנון משותף. בדרך כלל, ביקור במוזיאון וארוחה במסעדה. המטרה היא זמן איכות עם כל אחת.

תוכנית "הקשר הרב דורי", בה השתתפתי עם נכדתי נופר, יצרה את האפשרות לתעד את תולדות חיי עד ימים אלו.

נופר לומדת בכיתה ה' ואני התחלתי את מסע חיי בארץ בכיתה ה'. לכן ,התהליך מרגיש לי כסגירת מעגל. הסיפור המשפחתי הוא המחבר בין בני המשפחה, הבנות והנכדות. אני סיפרתי לנופר, נכדתי ,והיא תספר לדורות הבאים וכך תמשך שרשרת הדורות.

נופר ואני במסגרת התכנית 

במפגש סיום התכנית בבית הספר נופר העניקה לי מתנה וברכה בה היא מודה לי על ההשתתפות בתכנית.

הזוית האישית

נופר: למדתי להכיר יותר טוב את סבתא בזכות תכנית הקשר רב דורי וכיום אני יודעת יותר על התרבות של סבתא ושלי ומה מקשר ביננו.