מאגר סיפורי מורשת

נדב שדמי נולד בקיבוץ משמר העמק ב- 9.11.1944 אמו-חיה נולדה בהונגריה היום זה בשטח של סלובניה אביו אדם נולד בפולין.

נדב עבד הרבה שנים במפעל הקיבוצי וכך הוא מספר:

ההורים שלי עלו לארץ לפני השואה, ובכך הצילו חלק גדול ממשפחתם. אבא היה נוהג לספר בכל הזדמנות על מה היה, מה היו החוויות שלו ומה הוא עשה. לעומת זאת אמא לא סיפרה אפילו מילה אחת על משפחתה, ולמעשה ב-1997  האח הצעיר שלה אשר עוד נותר בחיים, אחרי שהיא כבר לא הייתה איתנו, כתב ספר פרקי חיים. בספר הזה הוא מגולל את תולדות המשפחה, בצורה שאף פעם לא הכרנו, ומבחינתנו זה היה דף חדש.

היינו נוהגים לעשות טיולים בחו"ל לכל המשפחה, יחד עם בנות ובני זוגם. בדרך כלל היינו משלבים גם בשורשים מהספר של יעקב (האח הצעיר של אמא, של נדב המספר) למדנו שההורים של אמא חיה גרו בעיירה שהייתה בשליטת הונגריה. היום היא בשליטת סלובקיה. העיירה נקראת "דונאיסקה סטרדה". כשתכננו את הטיול שלנו אמרנו: שהפעם עוברים ומבקרים  את יעקב. לפני הביקור שאלנו אותו מה היה בעיירה ומה יש למצוא בעיירה כיום. הוא אמר לנו שהעיירה הזאת שהיו בה 7,000 תושבים מתוכם 5,000 יהודים הושמדה לגמרי במלחמת העולם השנייה. בכל זאת נסענו לעיירה. הגענו לשם לאזור וראינו בשלטים "דונאיסקה סטרדה"  ושלטים של מרכז, מרכז, מרכז,  כשהסתיימו השלטים הבנו שעברנו את המרכז, הסתובבנו והגענו למרכז. ירדנו מהאוטו ופגשנו שם משפחה, זוג עם שני ילדים וניסינו לשאול אותם על העיירה. הם לא ידעו אנגלית ובטח לא עברית, ואנחנו לא ידענו הונגרית, אבל הם הבינו בסוף שאנחנו יהודים מישראל, ושאנחנו מחפשים משהו שקשור ליהדות, והם הסבירו לנו לאן ללכת. הגענו לגלעד לזכר הקהילה היהודית ב"דונאיסקה סטרדה" ושם היה פסל המדמה את לוחות הברית, אשר היו מנופצים והיו עקבות של אנשים בתוך הבטון. המשכנו לחפש את בית הכנסת. היה שם איזה מבנה עם קשתות וחשבנו שזה בית הכנסת.

נכנסנו והסתבר שזה היה בית מרקחת, ולאה אישתי אמרה שלפי האינטואיציה צריך ללכת לכיוון מסוים, ולשם הלכנו. ראינו שם מבנים ישנים נמוכים, ופתאום יצא מהשער אדם נמוך עם מגבעת, ולאה הפנתה את תשומת ליבי לכך שהוא כנראה יהודי. לא ידענו איך לשאול אותו אם הוא יהודי, אבל הוא הבין שאנחנו מארץ ישראל ושאנחנו יהודים הוא התרגש, ועשה לנו סימן לחכות, הוא ניכנס לביתו וחיכינו לו זמן רב אך הוא לא יצא. אחרי הרבה זמן הוא יצא וקרא לנו להיכנס לביתו. בבית היה תנור עם מרצפות ועם עוד כלים. למזלנו היה שם הבן שלהם שידע אנגלית. מסתבר שהם משפחה יהודית שחזרה אחרי המלחמה. חיכינו כל כך הרבה זמן בחוץ  כי היה להם עוד בן בעל צרכים מיוחדים, שהם פשוט רצו  להחביא אותו. בשלב מסוים הוא יצא וראינו אותו. הם עשו לנו סיור בעיירה, ולמעשה הכרנו את המקום שבו היו השרידים של המקום שבו אמא נולדה. עכשיו אם ממשיכים בספר של יעקב כתוב שבגיל שתיים עשרה, אבא שלהם קיבל עבודה בתור חזן בבית כנסת גדול בעיר "פלוישט" והם היגרו לשם.

בטיול אחר שעשינו ברומניה עם כל המשפחה, הספר של יעקב היה אצל אסתי. המדריכה הנהגת שלנו הייתה רומניה שבקרה הרבה בישראל וידעה עברית. נחתנו בבוקרשט ואסתי הוציאה בדרך את הספר, ואמרה למדריכה שהיתה גם נהגת, "צילה אנחנו עוברים ליד פלוישט"? צילה אמרה "כן זה בדרך אבל מה יש לכם בפלוישט?" אסתי אחותי אמרה לה "הסבא שלנו נקבר שם בגיל ארבעים ושבע ולא הספיק לעלות לארץ" אסתי שאלה אם אפשר לבקר, וצילה שהייתה מאוד אנרגטית התחילה לטלפן לאנשים רבים, ובסוף הגיעה לאחראי בית הקברות הישן של פלוישט ונסענו לשם. כשהגענו לשם, הבחור שהיה שם נורא התנצל על זה שלא ידע שנגיע, ולא הכין את המצבה בבית הקברות. היו הרבה מצבות לא מטופלות. הגענו למצבה של סבנו שמעון קאופמן הוא ניקה אותה, אסתי הדליקה נר זיכרון, ועל הקבר היה כתוב אך היה קשה לקרוא. ההתחלה הייתה "הרב הגאון המושלם והצדיק מר שמשון קאופמן זכר יצחק איציק דויד מבודפשט" ערן אחי הוציא מפוחית ויחד איתו שרנו את אלי אלי שלא יגמר לעולם.

סיפורו של שעון

בתמונה למעלה, רואים שעון זה לא שעון יד זה שעון כיס, לאבא שלי היה שעון כזה שהיה מונח בכיס קטן שנתפר במיוחד במכנסיים. הוא היה מוציא את השעון מהכיס הקטן של המכנסיים וקורא את השעה. אילו היו שעונים מתקופה שלא ידעו לייצר שעונים קטנים, שהיה אפשר לענוד על הזרוע. השעון הזה נקנה על ידי סבא רבא שלי סבא יונה, והוא העביר אותו לבנו שהוא סבא שלי סבא אליהו, שהוא העביר לאבא שלי אדש ואדש אבא שלי, העביר אותו אלי. ואכן השעון הזה למעשה עבר ידיים של ארבע דורות: יונה אליהו אדש ואני.

בגב השעון על המתכת חרוטים השמות של כל מי שהיה הבעלים שלו במשפחה, ולמעשה זה שעון רב דורי. לאבא שלי השעון היה דבר מאוד חשוב, בלי שעון הוא לא היה מסתדר. הוא סיפר לי שיום אחד הוא נסע נסיעה ארוכה מורשה עיר הולדתו, ופתאום השעון פסק מלכת, ובשביל אבא שלי בלי שעון אי אפשר להסתדר. הוא לא התעצל וחיפש שען בעיר הזרה שהוא היה בה, ומצא שען אמר לו "אני עובד בעיר הזאתי בוא תעשה לי שירות מיוחד, תתקן את השעון כי אני חייב שיהיה לי שעון, ומחר אני עוזב" השען אמר לו "בסדר גמור אני אתקן לך את השעון" ובאמת למחרת הוא חזר לשען, ובאמת השעון עבד ותיקתק ואבי חזר לוורשה. לאחר מספר ימים השעון שוב פעם נעצר ולא עבד, בוורשה היה לאבא שלי שען שהוא הכיר, והוא הלך אליו ואמר לו "לפני כמה ימים השעון הפסיק לעבוד נתתי אותו לשען מעיר אחרת, והוא תיקן אותו ועכשיו שוב הפסיק לעבוד" השען אמר ש"אין בעיה והוא יתקן את השעון" ושיבוא למחרת. אבי בא למחרת והשען אומר לו: "תקשיב סידרו אותך" השען מהעיר הזרה הוציא מהשעון את כל האבנים הקשות בעצם היהלומים, והכניס במקומם מסיבי מתכת. היהלומים ששימשו בתור חומר קשה מאוד שימשו כמיסב לכל גלגלי השיניים, שמפעילים את השעון והם לא היו נשחקים. מסבי מתכת היו נשחקים בקלות, והשעון היה מפסיק לעבוד. אבא שלי הבין שהוא רומה. השען התקין לו  בעלות מאוד גבוהה מסיבי יהלום לשעון, והשעון המשיך להתגלגל במשפחה.

סיפור על נס חנוכה

נס התרמיל האבוד- בצעירותנו היינו בשומר הצעיר ושם היו טיולים של חמישה ימים ברחבי הארץ, עם תרמילים בהם היה ציוד בישול, אוכל וציוד שינה. בכיתה ח' היינו הולכים לטיול מים. בכיתה ט' היינו יוצאים לטיול בגליל. בכיתה י' למצדה שבמדבר יהודה. בכיתה יא למכתשים שבנגב ובכיתה יב טיול לאילת. אני הייתי מדריך לקבוצת שומר צעיר בחיפה, ויצאתי בתור מדריך בחופש חנוכה למצדה עם ילדים בכיתה י'. הגענו למרגלות המצדה בערב, והמקום היה מלא באנשים כי כל תנועות הנוער היו מטיילות בחנוכה. ישנו למרגלי המצדה, ועם הבוקר השארנו את התרמילים הכבדים ועלינו למצדה. כשירדנו מההר התרמיל שלי נעלם, והבנתי שהקבוצה שהייתה לידנו מהנוער העובד לקחו לי בטעות את התרמיל, בגלל ששימש לגבול בין הקבוצה שלי לשלהם. הנוער העובד לא היו הולכים עם התרמילים אלא היו מביאים אותם במשאיות ממקום למקום, הבנתי שהתרמיל שלי נאסף למשאיות שלהם. אמרתי לקבוצה שלי שהטיול שלהם ממשיך עם המדריך השני, ואני הולך לחפש את התרמיל שלי.

הקבוצה שלי המשיכה ואני פניתי לחמש משאיות עמוסות תרמילים. טיפסתי על המשאיות זחלתי מתחת לברזנט ולא מצאתי. שאלתי אותם איפה אתם פורקים את התרמילים, והם אמרו בחניון עין עונבה. ידעתי שהטיול שלי עובר שם. החלטתי שאני אסע במשאיות והם יבואו ברגל. אמרתי להם להתקדם ואני נסעתי. כשהגענו אמרתי להם שיפרקו את הכל כדי שאוכל למצוא את התיק, והם אמרו שעד שהטיול לא מגיע, לא פורקים. בינתיים ראיתי את הטיול שלי שהמשיך ועלה להר. בשעה 10:30 הטיול של הנוער העובד הגיע ,ואז התחילו התלמידים לרדת מהמשאיות בדקתי ב את כל התרמילים שירדו מהמשאיות ובשעה 16:40 מצאתי את התרמיל שלי. לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד התחיל להחשיך מצד שני לא רציתי להמשיך עם הנוער העובד, ובהחלטה של רגע העמסתי את התרמיל על הגב והתחלתי לרוץ אחרי הקבוצה שלי. הדרך במדבר היתה מסומנת על ידי סימון שבילים. שני פסים לבנים ופס צבעוני, ככל שהשביל המשיך היה לי קשה יותר למצוא את סימון השביל ואי אפשר היה לראות את הסימן. לפתע ראיתי הילת אור לפני, וקיוויתי שזה המדורות של הטיול שלי. ואכן כשהתקרבתי זה היה הטיול. חיפשתי את הקבוצה שלי וכשמצאתי אותה הבנתי שהם מדברים על מה שקרה לי שהגעתי ואני פה עם התרמיל.

הזווית האישית

נדב: התוכנית הייתה לי מאוד מעניינת והיא תרמה לחיבור המורשת המשפחתית שלנו. בדרך אחרת אני לא חושב שזה היה קורה.

מטר: היה לי מעניין ולמדתי מסבא שלי המון דברים חדשים שלא ידעתי.