מאגר סיפורי מורשת

שמי בלומה ריזמוביץ' נולדתי ב1950 בצ'כיה, ובחרתי לספר לנכדתי אלונה, את סיפורה של סבתא רבתא רייזי פרידמן כפי שסופר לי:

"שמי רייזי פרידמן, נולדתי בהונגריה על הגבול האוסטרי צ'כי ברכס הרי הקרפטים, בשנת 1922, והיום אני רוצה לספר לכם את הסיפור האישי שלי בתקופת מלחמת העולם השניה, בשואה.

גדלתי בחוסט בת בכורה לשישה אחים, היו לי שלוש אחיות ושני אחים. למדתי בבית ספר יהודי צ'כי. בתור הבת הבכורה תמיד הייתי עוזרת לאמי והולכת לספרייה להביא לה ספרים.

הייתי בת עשרים ושתיים, אמא לשני ילדים בגילאי ארבע ושנתיים, כשהכל התחיל, והגרמנים נכנסו להונגריה, לעיירה בה גרתי בשם חוסט, וקיבצו יחד את כל יהודי חוסט. הם לקחו והכניסו אותם, לבית הכנסת הגדול, שהפך לאחר מכן להיות הגטו בחוסט. בהמשך נתבקשנו לענוד על בגדינו את הטלאי הצהוב, כדי שידעו ויזהו שאנחנו יהודים. שהינו בגטו הגדול במשך כשלושה חודשים, וכל משפחה קיבלה כל תקופה תלושי מזון עבור הנפשות במשפחה. הייתה צפיפות גדולה מאוד, וחיינו כך כולנו יחד בתנאים לא פשוטים, לאחר כשלושה חודשים, בלי להסביר לנו שום דבר, העמיסו אותנו על רכבות ,והעבירו אותנו למחנה הריכוז אושוויץ. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים, ולא הבנו למה, ואני חושבת שגם אף אחד לא שאל.

הגעתי למחנה הריכוז אושוויץ ביחד עם משפחתי, אך שם לקחו לי את שני ילדי הקטנים, ונתנו אותם לאמי כדי שאני אוכל לעבוד, הסיבה לכך הייתה כי הייתי צעירה וחזקה, ואימי הייתה מבוגרת מידי בשביל עבודות קשות. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי את הילדים שלי ואת אימי. שלושתם נספו במשרפות (הקרמטוריום)  ולא ראיתי אותם יותר. לאחר תקופה מסוימת במחנה הריכוז אושוויץ, הועברתי למחנה וייצבוג ושם עבדתי בבית חרושת לייצור מטוסים. עד סוף המלחמה עבדתי בבית החרושת, העבודה הייתה קשה מאוד, והאוכל היה דל, בקושי נתנו לנו לאכול ולשתות, וזו הייתה תקופה קשה מאוד, הייתי חלשה ורזה אך לא ויתרתי והמשכתי לעבוד, כי ידעתי שזה מה שישאיר אותי בחיים.

קיוויתי והתפללתי שהמלחמה תסתיים ושאוכל לצאת לחופשי ולחיות כמו בעבר ובאמת בשנת 1945 שיחררו את המחנה בו היינו, ואני חזרתי הביתה, אך לצערי הרב הייתי לבדי בעולם בלי ילדים, ובלי בעלי ובלי אבי ואימי היקרים. רק מאוחר יותר גיליתי שבעלי לא היה במחנות, ולא עבד בהם, הוא הצליח לברוח בתחבולות והצטרף לקבוצת הפרטיזנים, אשר לחמו נגד הגרמנים ביערות, ולא נכנעו לתופת. לאחר המלחמה בעלי עזב את המדינה ולא הצלחנו ליצור קשר אחד עם השני, לאורך שנים ניסיתי ליצור קשר, אך מדובר בתקופה אחרת ממה שנהוג היום, ולא היה פשוט ליצור קשרים, כשנמצאים במדינות שונות ובמרחק גיאוגרפי גדול.  לא היו טלפונים ואימיילים ולא היה פשוט למצוא אחד את השני.

לצערי אחרי הרבה ניסיונות לא הצלחתי לעבור את הגבול, הגבולות נסגרו והבנתי שלא אוכל לחדש את הקשר עם בעלי. אחר כמה שנים, בעלי שלח לי גט {גירושים} ושנינו המשכנו בחיינו והקמנו משפחות חדשות, לאחר תקופה מסוימת שמעתי מקרובי משפחה, שהוא נפטר ממחלה קשה. התחתנתי בשנית עם ברל דוב בשנת 1947,  ועברנו לגור מחוץ לכפר במקום שנקרא נ'יביסטרי. שם הקמתי משפחה חדשה,  נולדו לי ארבע בנות מתוקות, טיפלתי בהן ודאגתי להן, אך זכרתי גם את שני הילדים שלי שנספו במחנה.

בכפר נ'יביסטרי הייתה לי פרה והייתי צריכה לחלוב אותה  לפחות פעמיים ביום, בשביל שיהיה לנו מזון ונוכל להתקיים, מהחלב הייתי מכינה גבינות, שמנת וחמאה, והכל עשיתי לבד בעצמי. שמחתי כל הזמן שאני חופשיה ומאושרת ושאין מלחמה יותר. בחצר היו לי גם כמה תרנגולות נחמדות, הייתי אוספת את הביצים שלהן כל יום, וכך היה לנו מזון בשפע, טרי וטעים.

בתקופה בה חיינו לא הייתה מכונת כביסה באזור, לכן הייתי צריכה ללכת לנהר, שקראו לו נהר טיסה, שם הייתי מכבסת בעצמי את הבגדים, גם בקיץ וגם בחורף. משפשפת אותם עם סבון על קרש, ידיי כאבו והיו אדומות, אבל למרות שעבדתי קשה מאוד ואפילו נפצעתי, הייתי שמחה ומאושרת שהצלחתי להקים משפחה חדשה. שמחתי בחלקי, הרגשתי ברת מזל ששרדתי את השואה, ושהמלחמה הסתיימה. שתי בנותי הגדולות פייגי ובלומה התחתנו ועלו לארץ ישראל בשנת 1973,  ואני, בעלי ושתי ילדותי הצעירות לייצ'ו וביילי, עברנו לגור בארצות הברית ביחד עם שני אחיו של בעלי. התמקמנו בשכונת ברוקלין  שבניו יורק, ושם חיינו יחד והרחבנו את משפחתנו ושמחנו בה, לאורך כל חיי הרגשתי תמיד שיש לי מזל גדול ושאלוקים שמר עלי".

הזווית האישית

אלונה: היה לי כיף לחקור ולגלות על העבר של סבתא רבתה שלי מפי סבתי בלומה, למדתי המון והיה לי מעניין מאוד. בנוסף ביליתי זמן עם סבתא שלי וחיזקנו את הקשר שלנו.