מאגר סיפורי מורשת

את התיעוד בחרתי להכין על סבתי מצד אבי, שוקי גרין זכרונה לברכה. היות ולצערי הרב, לא זכיתי, להכיר את סבתא שלי, נעזרתי בבת דודתה בלה, שאנחנו קוראים לה ביבה (בת ה- 90!) שגדלה איתה באותו הבית בשנות מלחמת העולם השנייה והייתה ממש כמו אחותה. ולכן חלקים מהעבודה הם למעשה הסיפור של שתיהן.

מבוא וסיפור הילדות

סבתי ז"ל נולדה בבוכרה שבאוזבקיסטן בתאריך 29.2.1942. לשם ברחו הוריה מהעיירה רובנו שבפולין, שנכבשה על ידי הנאצים כמה חודשים קודם לכן. אביה יהושע יעקובסון נפטר לפני לידתה ואמה סוניה התאחדה עם אחותה קלרה ובתה בת ה-11, בלה (בת דודתה של סבתי), שברחו גם הן מרובנו לבוכרה, בנפרד מסוניה ויהושוע. הוריהם של קלרה וסוניה, לוי ופרל אידסיס, שנשארו ברובנו, נרצחו על ידי הנאצים ימים אחדים לאחר מכן.

באוזבקיסטן, נאספו באותה תקופה עשרות אלפי פליטים, מרביתם יהודים, שברחו מאימת הנאצים. יהודים אלה התווספו לקהילה היהודים המשגשגת שחיה במקום, אך לא התערו לגמרי בחיי הקהילה המקומית. כמו מרבית הפליטים היהודים באותה התקופה, חייהן של קלרה, בתה הצעירה בלה, וסוניה, שהתאלמנה זמן קצר לפני כן, היו חיים של פליטות, דלים ועלובים: הן חיו חסרות כל בחדר קטן וסבלו מרעב קשה, קור ומחלות. לתוך המציאות המזעזעת הזו נולדה בליל חורף קר תינוקת קטנה, סבתי האהובה שוקי.

אמה קראה לה על שם אביה (יוז'י – שוקי) שנפטר בסמוך להולדתה. היות וסוניי וקלרה נאלצו לצאת לעבודה או להשגת מזון, במשך רוב שעות היום בלה הקטנה, שהיתה רק בת 11, נשארה לשמור על שוקי התינוקת. בלה מספרת שכאשר שוקי נולדה, היות ולא היה באפשרותם לקנות חיתולים, לקחו את אחת השמלות הבודדות שלה, וגזרו ממנה רצועות בד ששימשו כחיתולים לשוקי.

חגים

בלה מספרת שמילדותה ברובנו, אותה כזכור עזבה בגיל 10, היא זוכרת בעיקר את חג הפסח ואת ליל הסדר, אותו חגגו בבית סבה וסבתה. היא זוכרת שהחג נחגג בארוחה גדולה עם בני משפחה רבים. בלה נזכרת שבאותו היום של ליל הסדר אמה הייתה מכריחה אותה לישון בצהרים מכיוון שהסדר נמשך עד אמצע הלילה. לשאלתי האם היא זוכרת חגים נוספים, סיפרה בלה שהיא זוכרת במעורפל את החנוכייה של חנוכה וכן באלבום התמונות יש לה תמונה אחת שלה כילדה בתחפושת והיא אמרה שלדעתה התמונה צולמה בפורים.

מאוחר יותר, בתקופת המלחמה בבוכרה, לא חגגו כלל את החגים. לאחר המלחמה והעלייה לארץ, חיה סבתי שוקי כילדה צעירה עם אמה ביפו. החל מתקופה זו נחוגו כל החגים, כפי שאנו חוגגים אותם היום.

הקהילה היהודית בארץ המוצא

רובנו הייתה עיירה פולנית עם אחוז גבוה של יהודים באוכלוסייתה. בשל כך התנהלו בעיירה חיים יהודיים תוססים, שכללו בתי כנסת, גני ילדים, בתי ספר. בעיירה הייתה אפילו גימנסיה יהודית בשם "תרבות" בה למדו מאות תלמידים בשפה העברית. תלמידים רבים הגיעו מעיירות בסביבה כדי ללמוד ברובנו. ברובנו היו סניפים של כל המפלגות והתנועות הציוניות והלא ציוניות. בלה מספרת כי הוריה לא היו אנשים דתיים ולכן לא למדה במוסדות יהודיים, היא גם לא זוכרת שביקרו בבתי כנסת, אולם סבה היה אדם דתי ונהג ללכת לבית כנסת. בבוכרה לא זכורים לה חיי קהילה, אולם הם גרו בסמוך לפליטים יהודיים נוספים. עוד זכור לה שהיהודים הבוכרים המקומיים ניסו לעזור להם עם מצרכים בסיסיים.

סיפור העלייה

סבתי, אמה סוניה, בלה, ואמה קלרה (אחותה של סוניה) עלו ארצה באניית המעפילים המפורסמת "אקסודוס". עם סיום המלחמה החלו בנות המשפחה את מסען מבוכרה בחזרה לעיר הולדתן רובנו שבפולין, על מנת לראות מה עלה בגורל הוריהן ובית ילדותן. כבר עם הגעתן לעיירה היה ברור שאין להן מה לחפש בה: העיירה נהרסה במלחמה. קלרה וסונייה פגשו בכומר המקומי, שהתגורר בסמוך לבית הוריהן והיה מיודד עם המשפחה, והוא סיפר להן שהוריהן, כמו מרבית יהודי העיירה, נרצחו על ידי הנאצים. בית הוריהן, הבית בו גדלו, נחרב. משם המשיכו לוורשה, בה התרכזו פליטים יהודיים רבים שאיבדו את משפחתם ורכושם. ביולי 1947 עלו סבתי שוקי ושאר בנות המשפחה, יחד עם עוד 4,500 ניצולי שואה יהודים, על אוניית המעפילים "אקסודוס" (יציאת אירופה תש"ז) והחלו את מסען הארוך אל ארץ ישראל.

האנייה יצאה מנמל "פורט דה בוק" בצרפת, כשיעדה היה נמל חיפה. הבריטים, שאסרו על עליית יהודים לארץ ישראל עקבו אחרי האונייה כבר מראשית דרכה ולאחר כשבועיים של הפלגה, כיממה לפני הגעתה לחיפה, ניסו לעוצרה. בשעות הלילה המאוחרות, שתי אוניות מלחמה בריטיות נגחו באקסודוס משני צידיה וחיילים בריטים עלו על סיפונה. במקום התפתח קרב בין המעפילים היהודים לבריטים, כשהמעפילים השתמשו "בתחמושת" של קופסאות שימורים ותפוחי אדמה, והבריטים השתמשו באש חיה. במהלך הקרב נהרגו שלושה נוסעי הספינה (שני מעפילים יהודים ומתנדב אמריקאי). בסיום הקרב, עם כניסת האונייה לנמל חיפה, שרו כל המעפילים את "התקוה". סבתי, שהייתה ילדה קטנה בת 5 סיפרה לאבי שהיא זכרה את הצפיפות והתנאים הקשים בבטן האונייה, את תחושת הפחד מצד אחד, ואת ההתרגשות לקראת ההגעה לארץ מצד שני.

בחיפה הורידו הבריטים את הנוסעים מסיפון האקסודוס והעלו אותם על שלוש אוניות גירוש. (כאמור, הבריטים לא נתנו לעולים יהודים להיכנס לארץ). בדרך כלל גורשו המעפילים למחנות בקפריסין, אולם במקרה זה רצו הבריטים "ללמד את היהודיים לקח" ועל כן החליטו לגרש את מעפילי האקסודוס בחזרה לצרפת. הנוסעים סירבו לרדת בצרפת והשלטונות הצרפתים סירבו להוריד את הנוסעים בכוח. לאחר שלושה שבועות, במהלכם זכה סיפורם של המעפילים להד תקשורתי עולמי, ומשלא נמצא פתרון, החליטו הבריטים להשיט את המעפילים היהודים לגרמניה, ולשכנם במחנות. הייתה זו הפעם הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה בה הוכרחו יהודים לחזור לגרמניה. במחנות שהו המעפילים כשנה. בתקופה זו סבתי הלכה לגן ילדים "מאולתר" במחנה ולמדה מילים ראשונות בעברית, לקראת החיים בארץ. בשנת 1948, לאחר שדוד בן גוריון הכריז על הקמת המדינה, עלו סבתי, אמה, בלה וקלרה לארץ. סבתי ואימה התיישבו ביפו והחלו את חייהן החדשים במדינת ישראל.

סבתי שוקי (משמאל) סמוך לעלייתה לארץ

לסיפור האקסודוס, מעבר לסיפור האנושי על אלפי ניצולי שואה שנאלצו לנדוד שבועות ארוכים בתנאים קשים ושנאסרה עליהם הכניסה לארץ, היה תפקיד היסטורי מרכזי בהיסטוריה היהודית. בימים בהם הגיעה האקסודוס לארץ, שהתה בארץ ועדת האו"ם, שבחנה את האפשרות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. סיפור האקסודוס, עם המראות הקשים שנילוו אליו וההד התקשורתי העצום בכל רחבי העולם, היוו את אחת הסיבות לקבלת ההחלטה על הקמת מדינת ישראל. סבתי, שהייתה ילדה קטנה באותם ימים, הייתה גאה מאוד במשך כל ימי חייה בכך שלקחה חלק באירוע היסטורי זה. יתרה מכך, סבתי ראתה בהקמת המדינה פלא שיש לשמור עליו בכל מחיר.

תעודת עולה אקסודוס המקורית של קלרה – דודתה של סבי, שהונפקה במחנה הגירוש בגרמניה

הקמת המשפחה

בארץ, סבתי למדה כילדה בכיתה א', גדלה ובגרה. בסיום התיכון הכירה את סבי בוני (פיני), שהיה מבוגר ממנה בשנתיים ונולד בירושלים, למשפחה ירושלמית ותיקה. עד מהרה הם התאהבו, התחתנו, ובהמשך הולידו את עידו, ערן (אבא שלי), עמית ועדי.

שוקי ופיני ביום חתונתם

המראות הקשים, הדלות הנוראית והתחושה לחיות ללא מדינה, הטביעו בסבתי רגישות רבה לסובביה, בדגש על המסכנים שבשולי החברה. יתכן וזו הייתה הסיבה שבחרה בלימודי עבודה סוציאלית והתנדבה במסגרות שונות למען הסביבה. כך למשל, בראשית שנות ה -90 ,כשהחלו להגיע עולים חדשים רבים מרוסיה, לקחה על עצמה סבתי לסייע להם להתאקלם בארץ, למצוא עבודה, ללמוד עברית ועוד… אבי סיפר לי שבאחד מחגי הפסח הזמינו סבא וסבתא שלי את כל העולים החדשים בישוב בו גרו (נווה מונוסון) על מנת שיחגגו את סדר הפסח הראשון בארץ בסביבה תומכת. סבתי נפטרה לפני 15 שנה ממחלה קשה אך משפחתה גדלה ומתפתחת, וזוכרת אותה ואת סיפורה.

אני ומשפחתי

הזוית האישית

אורי גרין השתתף בתוכנית הקשר הרב דורי שנערכה בחטיבת הביניים ע"ש קלמן ברמת השרון. אורי תיעד את סיפור סבתו שוקי גרין במסגרת שיעורי מורשת ועבודת שורשים בהנחיית המורה המוביל ורכז השכבה ליאור בשן, התשפ"ב.