מאגר סיפורי מורשת

סבתא קטיה יוספי נולדה בתאריך כ"ב כסלו, 29.11.1953 בברית המועצות (כיום – רוסיה). היא נולדה בעיר מוסקבה. שמות הוריה היו יוסף וג'ניה גולזמן, הם נולדו גם בברה"מ, כיום – אוקריאנה.

ילדות סבתי נולדה במוסקבה לשני הורים שעבדו במוזיאון שבכפר קסקובו וגרו באחד מבנייני המוזיאון ששמו היה "בית שוויצרי". סבא רסא שלי הלך כל יום לעבודה וסבתי ליוותה אותו עד לפסל שהיה להם בפארק. בכל פעם סבתי התעקשה ללותו עד לפסל הבא. אם היה הוא מסכים, סבתא קטיה הייתה באה איתו עד למשרד עצמו.

בבית של סבתא שלי לא היו שירותים: השירותים היו בחוץ ולא היו מים זורמים. סבתא רבתא שלי ושלושת ילדיה הלכו עם דליים לבאר כדי לשאוב מים. לסבתי היו שני אחים גדולים ממנה, יחד שלושתם היו הולכים לבאר עם אמם. בחורף המים היו קפואים וסבתא רבתא נאלצה לשבור את הקרח כדי להגיע למים שבבאר.

בבית שבו סבתי התגוררה היו בנוסף למשפחתה עוד חמש משפחות ובסך הכל היו שישה ילדים. הם שיחקו איתם בתופסת, שטנדר (אצלנו זה נקרא "חיי שרה"), זמרוקי ("פרה עיוורת") ועוד.

תקופת בית הספר ולימודים

סבתי הייתה הכי צעירה בכיתה. היות וסבתי הייתה יהודיה, היו מסתכלים עליה בעין שונה. היו ילדים רבים שלא רצו לשתף אותה במשחקים אבל כשהיה הצורך להעתיק בשיעורי בית, היא הייתה רצויה ואף הילדים האלו התנהגו אליה כרצויה.

השולחנות שסבתי ישבה לידם ללמוד – היו מחוברים אליהם כיסאות והיו מאוד כבדים. יום אחד, כשהביאו שולחנות חדשים לבית הספר, סבתי שיחקה עם מעט מחברותיה ואיחרה מעט הביתה. אמה מאוד כעסה וכדי להצדיק את האיחור, אמרה שהביאו לבית ספר שולחנות שמחוברים לכיסאות חדשים והכריחו אותם להעביר אותם מהמבנה הישן למבנה החדש. אימא שלה מאוד כעסה, התקשרה למנהלת וצעקה עליה. סבתי הרגישה לא בנוח שהעמידה את אימא שלה במצב כזה וגילתה לה את האמת. מאז – כשהיו משקרים בבית שלהם היו אומרים: "פרתה" (שזה השם של השולחנות הכבדים עם הכיסאות), וזה הרגע בו סבתי הבינה עד כמה לא כדאי לשקר ושזה לא בסדר.

היכרות ונישואין

סבתי וסבי הכירו בשנת 1971 בזכות בת דודו של סבא, שהייתה הרעייה של אחיה. בשנת 1972 בפברואר והם רצו להתחתן, אך סבי התגייס לצבא ובצבא הרוסי לא מקבלים חופש במשך שנה. הם התחתנו בשנת 1973 במוסקבה שכיום ברוסיה, אך אז הייתה בברית המועצות. נולדו להם חמישה ילדים ברוסיה: דוד מנחם, דודה מרים, אימא שלי, דוד אריאל ודוד יוני (בנוסף, נולדה להם ילדה בישראל – דודה יעל). למרות שהיה אסור בזמנו לבצע ברית מילה תחת השלטון הקומוניסטי, עשו לילדיהם ברית מילה וגידלו אותם כיהודים.

עלייה

סבי וסבתי חלמו לעלות ארצה, אך היות שסבי שירת בצבא והיה נחוץ לברה"מ, הם אמרו קיבלו סירוב מן השלטון לעלייה, אמרו להם כתירוץ שבגלל שהוא איש סוד צבאי, אינו יכול לעלות ארצה.

סבתי וסבי הגישו בקשות רבות לעלות ארצה למרות שידעו שלא יתנו להם לעלות. בברית המועצות לא יכלו אנשים לצאת לחו"ל אלא אם אתה איש צבא או אם יש אישור מהשלטון וזה היה נדיר.

באיזשהו שלב התחילו לתת לאנשים עם קשר יהודי לאנשים בארץ לעלות, אך לסבי וסבתי לא נתנו, למרות שלסבתי משפחתה שהייתה בישראל. הם חיכו כך במשך שבע שנים.

סבי וסבתי החליטו ללמד את ילדיהם עם חבריהם עברית למרות האיסור שהיה בזמנו, והקימו בית ספר מחתרתי. סבא וסבתא שלי עשו הפגנות, סבא שלי עשה שביתת רעב (רק של אוכל אבל שתה רק מדי פעם מים), ולמרות שהיו מסורבי עלייה קיבלו אזרחות ישראלית. בשנת 1987 סוף כל סוף קיבלו היתר יציאה ועלו ארצה בשמחה גדולה. הקליטה הייתה קלה וסבתי וסבי הרגישו שהמאבק היה שווה את זה. מכאן סבתי אמרה: "אף פעם לא לוותר על החלום שלך".

הזוית האישית

כרמי: היה לי מעניין ללמוד על עברה של סבתי ועל מה שחוותה ולסבתי היה מעניין לספר לי וללמד אותי על עברה.