מאגר סיפורי מורשת

שמי גפן פילצר, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, יחד עם סבתי, דבורה קורתי. סבתי נולדה בשנת 1951 למשפחת סופר, בפתח תקווה. מכל הסיפורים ששמעתי, בחרנו לתעד את התקופה בה סבתא דבורה הייתה מורה בקיבוץ.

סבתא דבורה מספרת:

"בשנת 1983 ספטמבר הגעתי לבית הספר שנקרא דקלים בקיבוץ חמדיה. זה בית ספר שמורכב מילדים מכל מיני קיבוצים כגון כפר רופין ונווה איתן ועוד… בשנה בה אני הגעתי, בית הספר היה ממש קטן, כי היו תלמידים משלושה קיבוצים. בכל כיתה היו רק 18 או 17 ילדים לא יותר. אני חשבתי שזה המון ילדים, כי מהמקום שאני הגעתי, בכיתות א'-ב' היו רק כ – 8-9 ילדים וכשהגעתי אמרתי: "וואו 17 ילדים בכיתה ב', איך אני אצליח להתמודד?!"

בסך הכל הילדים היו מאוד ממושמעים והיה לנו סדר שבועי מאוד מעניין. המורות יכלו לבנות את המערכת איך שרצינו. אנחנו, המחנכות, לימדנו את כל המקצועות: שפה, תנ"ך, חשבון – הכל חוץ מספורט ואמנות.

עבדנו שבוע ימים מראשון עד שישי, היום היה נגמר מאוד מוקדם, בסביבות השעה אחת, אבל התחיל  מוקדם, בשבע וחצי בבוקר. בשנה בה אני הגעתי, בית הספר דאג בהפסקת האוכל לחלק לילדים לחמניות, כי זה היה בית ספר שממומן על ידי הקיבוצים. משרד החינוך השתתף בתקציב מועט. בחדר המורים תמיד היו עוגיות בשפע, כמה שרצינו.

סבתא עם המחנכת השנייה בשכבה

כשאורי, הבן שלי, הגיע לבית ספר, הוא היה מתגנב לחדר המורים ומבקש עוגיות מהמזכירה, שלומית. כשאמרתי לו שאני לא מרשה לו יותר עוגיות, שלומית עדיין נתנה לו. אני והמורה שעבדתי מולה (עד היום אנחנו חברות מאוד טובות), קבענו את המערכת ביחד. בכל יום שלישי, כל בית הספר מכיתה ב' עד כיתה ו' יצאו לטייל בטבע. כל מורה עם התלמידים שלה. היינו שתי מורות עם 30 ילדים, איפה טיילנו? מחוץ לגדר של חמדיה, היינו הולכים לטייל בטבע בכל עונות השנה, עקבנו אחרי כל מה שגדל ומה שמתפתח. כמובן מה עוד רואים בטבע? צביים רצים, שדות, והכל פורח. הילדים התחילו להכיר את הפרחים בשמותיהם אחד אחד. התלמידים שלי שהיו אז בכיתה ב' (היום הם גדולים) אומרים שבזכותנו הם יודעים את השמות של הפרחים בארץ בצורת מדהימה.

באותה תקופה המשכורת של המורות בקיבוצים עברה לקיבוץ לגמרי. אנחנו אפילו לא ידענו איך נראה תלוש משכורת. בקיבוצים לא חשוב במה עבדת, כולם קיבלו משכורת זהה, המנקה ואיש העסקים קיבלו את אותה משכורת. אז בקיבוצים באותה תקופה, היה נהוג שבחופשים מורות עובדות חצי מהחופש, זאת אומרת שאם יש ארבעה ימי חופשה, המורות עובדות יומיים בקיבוץ. אם יש שבועיים חופשה, אז שבוע עובדים בקיבוץ, עובדים איפה שצריך: במטבח או בבית ילדים או בחדר האוכל, ככה היה נהוג.

את הכיתות המורות היו מנקות בעצמן, לא היו מנקות, לא היה דבר כזה, כי זה היה זלזול באדם האחר. אם הכיתה שלך, את תנקי אותה. אני זוכרת שבשנה שהגעתי לבית הספר הייתי בהריון עם הבן הקטן שלי, אורי. הייתי צריכה לנקות והרגשתי מאוד לא טוב, היה לי מאוד קשה לנקות, אבל לא פתחתי פה, ניקיתי. בימי החורף בימים של בוץ, היה הרבה בוץ, היה מאוד מאוד קשה לנקות. ככה לימדתי כמה שנים, עד שחיברו את שתי הכיתות והמורה שאיתי יצאה לחופשת לידה.

 מטיילים בטבע עם הילדים

אחד הדברים שאהבתי בבית הספר, היה הצוות והאווירה. תמיד בישיבות היה כיף, לא משנה אם הן היו חשובות או לא, הייתה אווירה טובה. תמיד הבנות מחמדיה היו מביאות לנו ארוחות צהריים.

הדבר הכי יפה בבית הספר היה שפעם בשנה, קצת לפני סוף השנה, עשינו דבר שנקרא "נושא מרכז" שנמשך בן חמישה לארבעה ימים. כל פעם היו מחליטים על נושא, לפי מה שקורה בארץ. למשל, שנה אחת הוחלט לקחת אנשים חשובים שכבר אינם בחיים: כל ארבע מחנכות ולפעמים גם המורות למלאכה, בחרו בדמות או מנהיג. אנחנו בחרנו את גולדה מאיר. אחת המחנכות ואני נסענו להיפגש עם הנכד של גולדה מאיר בירושלים, זאת הייתה חוויה בלתי רגילה. נסענו גם לאיזה מוזיאון, כנראה הספריה הלאומית או הגנזך הלאומי משהו כזה, והיינו שם בתוך כל האולמות המיוחדים והארכיון, היה ממש מהמם. כל קבוצה בנתה בתוך הכיתה ביתן כזה, ממש העמדנו קרטונים ועשינו חלונות ודלת. כל ביתן היה עם ממש דלת שנפתחת וחלונות שנפתחים. הביתן היה מקושט בתמונות ועיתונים וכל החומר שמצאנו על גולדה מאיר. דברים שקשורים עלייה, פינות הפעלה כגון פינת: "מה אתה היית עושה במקום גולדה?", ופינות יצירה נוספות.

שנה אחת עשינו ביתן על אליעזר בן יהודה. עשינו המון פינות עבודה על אליעזר בן יהודה, וכל הביתן מקושט וצבוע, זה היה דבר מאוד יפה. פעם אחת אני ואחת מהמחנכות נשארנו עד שעה מאוחרת וערן בעלי ז"ל השאיר לנו את האוטו ואת הטלפון. עבדנו מאוד קשה ובשתיים עשרה בלילה החלטנו לסיים. אני מניעה את האוטו – לא מניע, שתיים עשרה בלילה והאוטו לא מניע. אני אומרת 'טוב, נתקשר לערן', הבטריה נגמרה בטלפון. מה נעשה? 'טוב, נלך לחדר מורים' – הוא נעול. בסוף הצלחנו להיכנס דרך איזה חלון ולהתקשר לערן שבא והניע את האוטו. עד שהגענו הביתה השעה הייתה בערך שלוש לפנות בוקר, למחרת היה יום לימודים בתל אביב. קמתי בשש בבוקר ונסעתי לתל אביב, וכל היום הייתי עייפה. היום עדיין יש נושא מרכז, אבל לא בצורה כזאת של בניית ביתנים בתוך הכיתות ודברים כאלה.

 סבתא והתלמידים

כשהייתי מורה של כיתות ה'- ו', יום הלימודים התארך בצורה משמעותית. יותר מאוחר הוא התארך בצורה עוד יותר משמעותית, כי בית הספר הפך לחצי צהרון, וכבר הגישו שם גם ארוחת צהריים, הם נשארו בבית הספר עד השעה שלוש וחצי. לבית הספר הגיעו תלמידים מיישובים נוספים כמו בית שאן. מאחר ולא לכל המשפחות שם היה מצב כלכלי טוב, התחילו להגיש אוכל בבית ספר. הילדים אכלו על השולחנות והריח היה לא נעים, הלכלוך מגעיל, חצי מהאוכל הם זרקו אם לא יותר, הם לא רצו את האוכל הזה.

עוד תמונות של סבתא והתלמידים שלה

הזוית האישית

סבתא דבורה: הפעילות בתוכנית זו מקרבת בין הסבים לבין הנכדים והנכדים לומדים ומבינים יותר את מה שהסבים עברו וחוו. נוצר קשר שאולי לא היה לפני כן. אני אישית, מאוד נהניתי מהראיונות של גפן ומהשיחות שלי איתה שנוצרו עקב כך. שוחחנו על עברי כמורה בבית ספר קיבוצי, על השוני בין בתי ספר בעיר לקיבוץ. גפן, שיתפה אותי בחוויות שלה בבית סיפרה ובכיתתה, וכך כם אני למדתי דברים חדשים בנושאי חינוך. לסיכום, זוהי חוויה תורמת ומעשירה את שני הצדדים.