מאגר סיפורי מורשת

שמי מרי ניצה פרץ. נולדתי בתאריך 5 לספטמבר 1932, להורי יהודה ומסעודה לוי בקזבלנקה שבמרוקו. סבי וסבתי מצד אמי היו מרדכי ועליה ומצד אבי היו מרי ושלומו. קראו לי מרי על שמה. אבי היה צבעי לפי מה שסיפרו לי ואמי הייתה עקרת בית, הם היו הורים מאוד דואגים ובעלי לב רחב וטהור.

אבי נהרג במלחמה כשהייתי עוד קטנה, אני לא זוכרת הרבה ממנו.

בבית אנחנו שלוש אחיות: גילה, פולט ואני הבכורה. אני ואחיותיי הסתדרנו טוב מאוד ביחד, היו ריבים ממש קטנים שלא היו הכי משמעותיים עבורנו. גרנו בשכונה יהודית והאנשים היו נחמדים. היה לנו בית שבשבילנו היה גדול. בבית היו 3-4 חדרים, לא הייתה לנו מקלחת או מכונת כביסה בבית אבל דווקא אהבנו את זה והתרגלנו לזה, לא הייתה לנו בעיה.

כדי להתקלח היינו צריכות ללכת למקלחות הצרפתיות ולשלם. לגבי מכונות כביסה, פעם עדיין לא המציאו את זה, אז כדי לכבס הייתה מגיעה ערביה ואמא שלי מסעודה הייתה משלמת לה והערביה הייתה מכבסת ביד.

כשהיה לי או לאחת מהאחיות שלי יום הולדת, אימא שלי מסעודה הייתה מזמינה כמה קרובות משפחה והיא הייתה מושיבה אותנו בשולחן ונותנת לכל אחת צלחת ואבא ז"ל היה קונה לנו מהשוק צנצנות של כל מיני סוכריות מתוצרת חוץ והיינו יושבים ואוכלים ושרים שירי יום הולדת.

למדתי בבית ספר אליאנס, בית ספר יהודי שנמצא בקזבלנקה שבמרוקו. הייתי תלמידה טובה אבל הייתי מרעישה ועושה בעיות ושטויות. אהבתי ממש ללמוד מתמטיקה וספרות. יש מורה מהתקופה הזאת שאני זוכרת במיוחד, אני זוכרת את המורה לספורט שהיה לנו, כי הוא היה חתיך. כשהיינו מפריעים בכיתה המורים היו מעמידים אותנו בפינה, מכניסים אותנו לחדר חשוך והתלבושת האחידה שהייתה לנו בבית ספר הייתה יחסית פשוטה: חולצה כחולה וחצאית כחולה בגוון אחר. היינו עושים מסיבות בבית ספר בשיעורים חופשיים ומלא רעש! היינו משחקים בהפסקות בקלאס, חבל כפול והיינו גם קופצים בחבל. בשעות הפנאי שלי בילדות, אחרי שנגמר יום הלימודים בבית הספר הייתי חוזרת הביתה ואימא שלי לא הייתה נותנת לי לצאת לרחוב. היא הסכימה לי להיפגש עם חברות או להזמין אליי חברות, בדרך כלל ככה העברתי את שעות הפנאי שלי. בילדותי העדפתי לא להיות בתנועות נוער כי פשוט לא התחברתי לזה, בתנועות נוער אצלנו היו מטפסים, בשטח.

אמי הייתה בהיריון עם תאומות, ונפטרה כתוצאה מרעלת היריון עוד לפני שהתאומות יצאו לעולם.

בשנות 50 עליתי לישראל ממרוקו יחד עם אחותי הקטנה גילה, בגלל שאמרו במרוקו שכל מי שיהודי ורוצה לחיות בישראל שיבוא וירשם, היו מסתובבים בעיר והיו אומרים ליהודים בשקט שהערבים לא ישמעו. אז נרשמתי, אבל סבתא שלי לא רצתה לחתום עליי אז הביאו איזה אישה שתחתום עלי כאילו היא אמא שלי. ככה עליתי יחד עם אחותי הקטנה, גילה.

הגענו באונייה לצרפת ומצרפת לאווירון מישראל. לקחו אותנו לצרפת ומשם לקחו אותנו לאיזה דירה ונפגשנו עם עוד נוער שהגיע מעוד מקומות. הביאו לנו מורה יהודי שילמד אותנו עברית ואחר כך לקחו אותנו לקיבוצים. לקחו אותי לקיבוץ מעגן. הייתי אני ואחותי הקטנה. את אחותי שמו בעליית הנוער ואותי שמו בגרעין וקצת יותר מבוגרים מהנוער וגרתי בצריפים עם עוד אנשים שעלו מצרפת, מספרד ומכמה מדינות נוספות.

אחרי שנה הייתי בצבא בנחל, אחר כך לקחו אותנו לקיבוץ מסדה בגליל. אחרי זה שלחו אותי ללמוד להיות אחות בבית חולים, לא הסתדר לי אז פרשתי מהקורס ואז המשכתי להיות בצבא עד שגמרתי את השירות.

כעולה חדשה הרגשתי ממש רע. הרגשתי שעשיתי משהו לא טוב, שברחתי יחד עם אחותי מבלי להגיד לסבתא ולמשפחה שלי. אז כאב לי. לפני שעליתי הייתי כל היום עם סבתא שלי והייתי מנשקת אותה והיא לא הבינה מה יש לי, בעצם נישקתי אותה המון כדי להיפרד אבל היא לא ידעה את זה.

בארץ ישראל נקלטתי ממש טוב. היינו גרים הרבה מחוץ לארץ אז הייתה לנו הרגשה טובה היינו כולם מדברים את השפה שלנו בינינו וזהו.

יש משהו שאני זוכרת במיוחד מהתקופה של העלייה.. כשהגענו לצרפת הייתי בודדה. הייתי לבד, אני ועוד בחורה. ואז משפחה באה ושאלה אותי למה אני לבד, היא אמרה לי לבוא ולהיות איתה ועם בעלה כאילו שאני הבת שלהם. אז כשהייתי בצבא וכשהיו לי חופשים הייתי באה אליהם, האמא הייתה מבשלת לי אוכל. היה ממש כיף.

בשנת 1955 התחתנתי עם בן זוגי מקסים ניסים פרץ. הכרנו כשהוא הגיע לקיבוץ מסדה שבו התגוררתי ועבדתי כדי לבקר חבר בקיבוץ. פתאום הוא ראה אותי והתאהב בי וחברו שהכיר אותי הכיר בינינו.

כעבור כמה שנים לאחר שהתחתנו נכנסתי להריון, והפכתי לאמא לשבעה ילדים: אהוד, תומר, מאיר, אושרה, חלי, גלית והלן. אהוד הוא הבכור והלן היא בת הזקונים.

ילדי התחתנו, הקימו משפחות ואיתם הגיעו הנכדים והנינים, כולם מקסימים.

בשנת 2006, כמה חודשים לאחר שבתי הלן ילדה תאומים בן ובת (ראובן ואספרנס) בעלי מקסים ניסים ז"ל נפטר לאחר מאבק ממושך בסרטן הדם שלצערי הביסה אותו.

הזוית האישית

אספרנס: נהנתי מאוד לשמוע ולהכיר עוד צדדים אצל סבתא. הייתי איתה המון בזכות התכנית הזאת וגם למדתי עליה עוד דברים שלא ידעתי לפני. בשיחות שלנו היא הצחיקה אותי מאוד עם הבדיחות שלה והיה לי כיף מאוד.

סבתא ניצה: היה לי כיף לשתף את הסיפור עם נכדתי המקסימה, מאוד נהנתי לדבר איתה.