מאגר סיפורי מורשת

שמי גלית יצחקי, נולדתי בישראל, ברחובות, בשנת 1955,

גדלתי בקיבוץ נצר סירני. נֵצֶר סֶרֶנִי הוא קיבוץ הממוקם בין נס ציונה ורחובות לבאר יעקב ורמלה, בתחומי המועצה האזורית גזר. הקיבוץ נוסד בי"ג בסיוון תש"ח, 20 ביוני 1948, בידי ניצולי שואה ממחנה בוכנוואלד. הקיבוץ התיישב בתחילה בבתים של חוה חקלאית שנוסדה על ידי גרמנים. ויקיפדיה

בהמשך למדתי בבית ספר אזורי "חוף הכרמל" ובבית ספר "חוגים" שבחיפה.

המשחקים האהובים עליי היו שמחט ומשחקי כדור.

בילדותי, אבא שלי היה בשליחות בטנגניקה, שהיא טריטוריה במזרח אפריקה. בעבר הייתה טנגניקה מושבה גרמנית ובריטית, ולתקופה קצרה הייתה מדינה עצמאית. עיר בירתה באותה עת הייתה דאר א-סלאם. כיום טנגניקה היא חלקה היבשתי של טנזניה.

כשאבי בא לביקור, הוא הביא לנו תוכי מדבר, וזה היה אטרקציה בזמני, מפני שאף אחד בסביבה שלנו, לא טס, וביחוד לא הביא תוכי מדבר.

שירתי בחיל האוויר בשארם א – שייך שבסיני, שארם א-שייח' היא עיר מצרית בדרום חצי-האי סיני, לחוף מפרץ אילת. בימי השלטון הישראלי היה במקום יישוב ישראלי בשם אופירה. שארם א-שייח' שוכנת סמוך למצרי טיראן, ולכן הייתה חלק מנושא חסימתם שהוביל לפרוץ מלחמת ששת הימים. נשיא מצרים מחזיק ארמון בעיר, ומדי פעם הוא מארח בו מנהיגים זרים וועידות בינלאומיות. ויקיפדיה ובהמשך שירתי בקריה בתל אביב.

כשהשתחררתי מהצבא, התחתנתי, (ב1977) ואחותי והחברים שלה עשו לנו מופע מצחיק.

יש לי ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן שאומץ בגיל שמונה. הבת כי גדולה כיום בת ארבעים ושתיים, והבן הכי צעיר בן שלושים ואחת.

בעבר למדתי חינוך ועבדתי בחינוך והוראת העברית. בהמשך יצאנו לשליחות בחו"ל, לבוגוטה, בירת קולומביה ושם לימדתי בבית הספר העברי. כשחזרנו לארץ עבדתי בעסק המשפחתי.

התחביבים שלי הם לראות הצגות ואני  לומדת באורנים. את שעות הפנאי אני מבלה בעיקר עם הנכדים.

הזווית האישית

אמה – בעקבות תוכנית הקשר הרב דורי  הכרתי את סבתא שלי יותר טוב, ושמחתי לשמוע סיפורים על חייה.