מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה מורה, נולדתי בפרס (איראן) בכפר חסטק שהיה מבורך בצמחיה, עצי פרי, פרדסים ומים. הכפר היה ממוקם בסמוך לעיר יאזד. אני גרה בישראל בערך מגיל 5. שמו של אבא שלי הוא יצחק מולה-אור. שם המשפחה נקרא בפרס בדרך כלל על פי שם המקצוע – או על האבא או הסבא. אבי שימש כרב בפרס בעיר יאזד. בפרסית "מולה" זה רב, פוסק, מגיד הלכות. כשהתחילו להנפיק תעודת זהות בחו"ל, בגלל היותו רב – סוג של מורה – קבעו את שם המשפחה ל-"מורה".

ברצוני לספר על סבתא שלי מצד אמי, שאני רואה בה אישה גדולה ומיוחדת באישיותה. שמה – בת ציון בודיין (דיין). בת ציון הייתה המיילדת היחידה בעיר יאזד. באותם זמנים לא היו הולכים לבית חולים כדי ללדת, היו מיילדים בבתים בעזרת מיילדת שהייתה מגיעה לבית היולדת. סבתי שימשה במשך עשרות שנים כמיילדת ועבדה ללא תשלום. היא עשתה זאת מתוך הבנה שתפקיד זה משמעותי וחשוב מאד ומתוך שמחה. בכל פעם שנולד תינוק/ת בעזרתה היא שמה גולה בתוך כד, בזכות הלידות הרבות, התמלא הכד בגולות. כל אישה שעמדה ללדת בעיר יאזד קראה לה ליילד אותה. המיוחד בסבתא שלי, שהיא הייתה יודעת מי היולדת, ואם היא הייתה ענייה היא הייתה דואגת לה לכל מחסורה מראש. כגון אוכל לחיזוק היולדת, ובגדים לתינוק ועוד.

מקרה מיוחד שקרה: אני, שרה, הנכדה של בת ציון, ביקרתי בחצר של הרב אושר (ברחוב דון יוסף נשיא בירושלים). באחת הפעמים ביקרה בחצר אישה בשם מיכל, ששאלה אותי על מוצאי ועניתי לה שמוצאי ביאזד, ומכיוון שסבתי הייתה מפורסמת, כדי שתזהה אותי, אמרתי לה שאני הנכדה של המיילדת בת ציון.

מיד כששמעה מי היא סבתי, אמרה לי שיש לה סיפור בשבילי. וכך מיכל סיפרה לי: "כאשר אימא שלה עמדה ללדת אותה, באותו זמן עוד אישה גם כן עמדה ללדת וכמו שמקובל היו קוראים לסבתא שלך – למיילדת. האישה האחרת שכרעה ללדת שלחה את בנה בן העשר (שמעון) לקרוא לסבתא שלך (המיילדת), הילד בא לקרוא למיילדת שתבוא ליילד את אימא שלו ובדיוק באותו זמן בו הוא הגיע, הספיקה סבתי ליילד את אימא שלה, אני הייתי התינוקת שנולדה, והוא שמע את הבכי הראשון שלי. רצה הגורל ולימים שמעון ואני (מיכל – התינוקת שנולדה) התחתנו."

המשפחה עלתה לארץ ישראל כשהייתי בת חמש. בילדותי גדלתי במעברה במעוז ציון (מקום סמוך לירושלים). הדיור בהתחלה היה בפחונים, היו חסרונות אך לא ייחסנו להם חשיבות, קיבלנו את המציאות כפי שהיא. הנחמה הייתה הזכות להיות בארץ האבות. בסך הכל הייתה לנו ילדות יפה וטובה .זכורני מקרה אחד שבו באחד מערבי שבת היה מזג אויר סוער מאד, רוחות עזות, גשמים וברד. הרבה פחונים עפו וגם הפחון שלנו כמעט והתעופף באוויר. אבי הביא אתו לארץ הרבה מאוד ספרי קודש עתיקים וגם שני ספרי תורה שחששנו מאוד מאוד שיפגעו מהגשמים והרוחות. מהחשש שיפגעו בכיתי והרמתי עיני לשמיים והתפללתי שבזכות ספרי הקודש הרבים שיש לנו שהם לא ייפגעו וגם שהפחון שלנו לא יתעופף. האחים שלי הביאו אבנים וחבלים ובעזרתם קשרו את הפחון שלא יתעופף. ברוך ה' הפחון שלנו לא התעופף ולא קרה דבר לספרי התורה וספרי הקודש.

שרה בצעירותה והוריה

המגורים בפחונים היו מעבר להבנה, ללא ברזים ומקורות מים וגם ללא חשמל וללא שירותים. הייתה לנו שוקת משותפת למספר משפחות/ פחונים  שמהם שאבנו מים. ומקום בצד שבו שמו פחון ששימש כשירותים. למרות זאת הימים והחיים במעברות לא השאירו רושם שלילי, יותר מאוחר עברנו לשיכונים במעוז ציון.

אחרי לימודי תיכון וסמינר, שימשתי שנים רבות כמחנכת וכמורה מקצועית למקצועות היהדות בבית ספר נחם – בית ספר אזורי, באזור בית שמש. כרגע אני בפנסיה. בהיותי גרה במעוז ציון, כדי להגיע למקום העבודה בנחם היה עלי להתנייד ברגל ובתחבורה ציבורית. הייתי מטפסת על  הר הקסטל ומשם ירדתי לכביש הראשי ירושלים- תל אביב, כדי לתפוס את האוטובוס המאסף שיוריד אותי בסיבוב הר טוב, ומשם להמתין לעוד אוטובוס או טרמפ שיביא אותי לבית הספר.

במלחמת ששת הימים, כשפרצה המלחמה היינו באמצע יום הלימודים וקיבלנו (המורים) הוראה ללכת הביתה ולהכין מזוודה עם ציוד לתקופה ארוכה, על מנת לחזור לבית הספר ולשהות עם התלמידים במהלך המלחמה. יצאתי מבית הספר ותפסתי טרמפ עד מחלף הראל (היום), משם טיפסתי ברגל במעלות הר הקסטל. בדרך פגשתי חייל שמתח חוטי קשר, ששימשו ליצירת קשר עם החיילים שהיו מפוזרים בעמדות בקסטל. הוא היה המום לראות אותי ושאל: "מאיפה נפלת לכאן?! תלכי מהר לבית, יש מלחמה!"

ממרום הקסטל התבוננתי לצד מזרח לכיוון שכונת רוממה שבירושלים וראיתי במבואות ירושלים עשן מיתמר, והבנתי שאכן המלחמה בעיצומה. לא היו מקלטים. בדרך כלל אנשים כרו להם שוחות והיו מתחבאים בתוכן. בסמוך לביתנו היה שכן שהתחיל לבנות את הבית שלו ומתחת לבית היה לו מין חלל ששימש בשבילנו כמקלט. בדרכי לשם עבר מטוס קרב נמוך מאוד, מיד נרתעתי מכיוון שבאחת הפעמים שמענו בחדשות שבתל אביב עבר מטוס כזה וריסס את האנשים שהיו במרפסות. אני חששתי מאוד לחיי ומיד רצתי למחבוא. הקסטל היה מעוז צבאי אסטרטגי מאוד חשוב במלחמת השחרור, הוא היה מקום שממנו צפו על כביש ירושלים – תל אביב. על כן במלחמת ששת הימים דאגו שיהיו חיילים שישמרו על הקסטל – מעוז ציון – המבצר בדרך לירושלים. בגלל קרבתינו למקום חווינו הפצצות חזקות מאוד ובלילה הראשון כל הפצצה הייתה מרוממת אותנו פיזית עד לתקרה ומפילה אותנו חזרה. לא עצמנו לרגע עיניים, חשבנו שנקום לבית הרוס כליל. ברוך ה' זה לא קרה אבל הכביש והדרך לבית הייתה מלאה בחורים ובורות  שעשו הפגזים.

אחרי זמן מה, בגלל קשיי התחבורה וחוסר מקומות בילוי וחברה, והמשך לימודי תואר באוניברסיטת ירושלים, החלטתי לעזוב את מעוז ציון ולעבור לירושלים, לשכונת בית וגן סמוך לבית הספר הימלפרב. העבירו אותי לעבוד בירושלים בבית ספר פרדס ברמות אשכול, קרוב לגבעת התחמושת. בשנה של מלחמת יום כיפור, ב – 1973, עשו אינטגרציה של האוכלוסייה, שימשתי כמחנכת בכיתה א'. בכיתה היו 43 תלמידים, חלקם משכונת שמואל הנביא וחלקם מרמות אשכול. היו ילדים מאד כישרוניים ופחות כישרוניים, ההוראה בכיתה זו הייתה מאתגרת מאד בגלל נסיבות המלחמה, כמות התלמידים, האינטגרציה וכו'. בתקופה זו היו התמודדויות בתחומים שונים. אנחנו כמו עץ שגדל בקרקע, יונק, סובל וסופג את הטוב ומה שפחות טוב.

הזוית האישית

שרה: נהניתי לפגוש תלמידים מאד מוכשרים שלימדו אותנו. כל הסביבה, תלמידים, המורה המוביל – רועי בן נון, נותנים הרגשה מרגיעה וחיובית. אורי רוטר, התלמיד שליווה אותי, עזר לי מאד בשימושי המחשב והטכנולוגיה. אכן מוכשר ומאיר פנים.