מאגר סיפורי מורשת

שמי ליעד ארמון, אני וסבתי תקווה תיעדנו את סיפורה המרתק. סבתא שלי, תקווה, היא אשת העסקים המצליחה. וכך היא מספרת את סיפור חייה:

בית ההורים שמי טוראן ארמון. הוריי נתנו לי את השם בלידתי, שפרושו בפרסית "תורה", מכיוון שנולדתי בחג שמחת תורה. כשעליתי לארץ הוספתי את השם "תקווה", הלקוח ממילות ההמנון "התקווה" של מדינת ישראל. נולדתי באיראן, פרס בכפר נידח בעיר אספהאן.

באירן גרנו בבית מאוד צנוע ופשוט של חדר אחד ומטבחון, והיינו משפחה של עשרה אנשים (אני האחות הבכורה). אימא בישלה במטבחון את המועט שהיה בבית לשבת, התקלחנו בבית המרחץ עם כל הבנות כל שבוע. כיבסנו את הבגדים בחוץ עם פחם ומים. הייתה לנו רחבה שבה היינו מטיילים ומשחקים ביער עם חבל ואבנים. גרנו בכפר נידח בשכונה יהודית והיה לנו בשכונה בית כנסת קטן ותנועת נוער שנקראת "החלוץ" (על כך אספר בהמשך) ששם רוב בני הנוער היו נפגשים ולומדים על הציונות ועל ארץ ישראל.

להורים שלי קוראים מזל ויחיא אלקנה, אבל זה אחרי שהם עברתו את השם כשעלו ארצה. לאבא שלי היה בית מרחץ שהוא ואחיו ניהלו, ואימא שלי הייתה עקרת בית. שיטת החינוך של ההורים שלי הייתה מעט נוקשה, אבל הם אהבו את כולנו מאוד. לפני כמה שנים אבא שי יחיא אלקנה נפטר בשיבה טובה בגיל 96. אימא שלי מזל, בלי עין הרע, חיה ברוך השם. כל שבעת אחיי אכלנו כל יום פרוסת לחם מכיכר הלחם שקיבלנו והיינו שותים כל יום תה פרסי. בשבת היה תבשיל שחיכינו לו כל השבוע: חורשט גונדי חמין. לא היה לנו כמעט כסף, קנינו רק את הדברים הבסיסיים שהינו צריכים.

יש לנו חפץ שעובר במשפחה שזה רק לבנות שהן מקבלות ביום החתונה שלהן. כל בת קיבלה שרשרת זהב מאימא או הסבתא – מנהג זה מסמל את הסמל הפרסי של האישה.

משפחתה של סבתא תקווה בצעירותה באירן

זכרונות ילדות

היו לי חברות מהכיתה ומהשכונה הקטנה ששיחקתי איתן והלכתי אליהן לפעמים הביתה לעשות ביחד שיעורים ולהתכונן למבחנים. היינו הילדות משחקות מחוץ לבית ולפעמים הלכנו ליער לשחק באבנים, בגולות, וקפצנו הרבה בחבל.

למדנו בבית ספר צרפתי ושמו "אליאנס", ולמדנו בעיקר נושאים של חול, לא מקצועות קודש כי המורים היו גויים – לא יהודים. היחסים עם המורים היו מאוד קשים בעיקר עם הבנים. המורים היו קשוחים מאוד והיו מרביצים וצועקים על כל הפרעה קטנה או דיבור קטן, ולא היה להם ייסורי מצפון על כל ההתעללות, או מכות אלימות שהיו מרביצים בעיקר לבנים. אני זוכרת, שהמשמעת הייתה נוקשה מצד המורים וההנהלה וההורים לא היו מתערבים בזה, כי כך נהגו אז לחנך את הילדים.

הייתה לנו תלבושת אחידה חולצה מכופתרת וחצאית כחולה כהה כל יום. לפעמים היו טיולים, אך רק למקומות קרובים. בסביבה שלנו לא היו מסיבות, אבל ידוע לי שהיו כאלה שהלכו למסיבות שאסור היה לי ללכת אליהם. זכורה לי חוויה חד פעמית לא נעימה שהייתה לי עם אחת המורות בבית הספר. היא החליטה להכות את ידיי בסרגל בגלל שהסברתי באמצע השיעור את החומר לחברתי. יש לי זיכרון לא טוב ממנה. היה לי מקצוע שאהבתי במיוחד וזה היה התעמלות קורה וקרקע, הייתי הכי טובה בשיעור הזה מכל הילדות בבית הספר ואפילו השתתפתי בתחרויות בית ספריות (ללא ידיעת ההורים).

זכור לי, שבבית הספר היה לנו חדר אוכל גדול ובשעת הארוחה, כשהמנהלת הייתה נכנסת היה משתרר שקט מוחלט. היו מחלקים לנו לקינוח פרי, המאכל האהוב עלי היה תפוזים. בכל פעם שהיו מחלקים תפוז לקינוח הייתי מחביאה כמה מתחת לבגדיי ושומרת לי ולאחיי הקטנים שהיו בבית. הממתק היחיד שאכלתי בילדותי היה קוביות סוכר – "נאבאט" בפרסית.

בכפר שלי פעלה תנועת נוער בשם "החלוץ" שהייתה דומה בערכים שלה לתנועת בני עקיבא, שליעד נכדתי פעילה בה היום. לעיתים הצטרפתי (ללא אישור הוריי), לפעילויות של התנועה שהתמקדו בציונות והכיסופים לעלייה לארץ ישראל. בכל מפגש (כל שבוע) היינו רוקדים ריקודי הורה, שרים שירי א"י ואמונה, ושומעים סיפורים על אבותינו ועל העלייה לרגל לירושלים לארץ ישראל.

אימא שלי התנגדה בכל תוקף שאבלה בתנועה זו בגלל שהפעילויות היו מעורבות בנות עם בנים, והיא לא רצתה שאדבר איתם ולא עם אנשים זרים. פעם אחת היא עברה ליד התנועה והופתעה לראות אותי משתתפת בפעילויות. היא מאוד כעסה עלי ובפני כולם דרשה ממני לחזור הבייתה. אני יודעת שעשתה את זה רק כדי לשמור ולהגן עליי, אבל מאוד אהבתי את תנועת הנוער והייתי עצובה שהיא לא אישרה לי להיות שותפה פעילה בה.

סבתא תקווה בפעילות בתנועת החלוץ באירן

זיכרונות משנות העשרים

המוזיקה שאהבנו להאזין לה הייתה פרסית ומוזיקה עברית-יהודית. גם ידענו לרקוד ריקודי הורה שלמדנו בתנועת "החלוץ" וריקודים פרסיים מסורתיים. נהגנו לרקוד ריקודים בחתונות משפחתיות באירועים של נישואין ואירוסין ובאירועים חשובים בעבודה שלי.

כשהגענו לארץ נחשפנו למוזיקה מהעולם, שמענו זמרים כמו אלויס פרסלי, בוב דילן ועוד זמרים מפורסמים. אהבתי גם שירים של זמרים ישראלים כמו נעמי שמר. עד היום אני שומרת את התקליט שלה שנוגן בפטיפון. בזמנינו הפנוי באירן היינו מדברים עם המשפחה, ועם חברותיי על נושאים שהעסיקו אותי כילדה וכנערה. להוריי היה חשוב להכין וללמד אותי לקראת היותי בעתיד אימא ואישה – היו עושים בחינות איך אני תופרת, איך אני מכינה אוכל, איך אני מגישה תה, איך אני מטפלת בילדים ועוד.

הייתי משחקת ועושה פעילויות עם אחיי הקטנים, היינו רוכבים על אופניים, ציירנו בעזרת גירים על רצפת האבן, קישטנו בעזרת צבעי פירות את הפנים והיינו מורחות לק ואודם בעזרת סלק שהיה לנו בבית. לא היו לנו כמעט אמצעי תקשורת מלבד רדיו קטן, רק שעליתי ארצה לאחר החתונה עם בעלי היו לנו אמצעי תקשורת טובים יותר כמו תקליטים, פטיפונים, צלמנייה, רדיו, וכלי נגינה.

אהבה ומשפחה

פעם בפרס ההורים היו מחתנים את ילדיהם בגיל מאוד מוקדם ואותי חיתנו עם בעלי כשהייתי בגיל 16 והוא היה בגיל 23. קודם כל המשפחות הכירו בבית הכנסת, משפחתו הייתה משפחת סוחרים עשירה משיראז (עיר באיראן) ואני לא ידעתי כלום על בעלי לעתיד. אז נהגו לחזר אחר נשים למטרות נישואים בעזרת מתנות יוקרתיות כמו: פרחים, תכשיטים ועוד. לדעתי זאת טעות שלא מכירים הבעל והאישה לפני שמתחתנים כי יכול להיות שלא מתאימים אחד לשני.

הייתה בביתנו היכרות בין המשפחות והגשתי לכל האורחים מגש עם כוסות תה וכך בחנו אותי משפחתו האם אני מספיק כשירה להיות אשת איש. תוך כמה מספר חודשים התארסנו, התחתנו וזמן קצר אחר כך עלינו לארץ במטוס (שהיה אז חדש לנו מאוד, לא ידענו מה זה מטוס).

היחס בין ההורים לביני היה בעיקר ריחוק ומשמעת אך גם היו רגעים של עזרה, פתיחות וקירבה בינינו. ההורים לא היו כל כך מעורבים בחיינו האישיים של הילדים, היינו פשוט מבינים מעצמנו מה הם מצפים מאיתנו שנעשה, שנקשיב בקולם, שנדאג לכל המשפחה ושנאהב אחד את השני. למשל, ההורים שלי לא ידעו שהייתי הולכת לחברה טובה שלי שהייתה גוייה ואם היו יודעים על כך לא היו מרשים לי, כך גם השתתפותי בפעילויות של תנועת הנוער "החלוץ" נאסרה עליי.

עלייה, תקומה והתיישבות

עלינו ארצה בשנת 1962 כשנתיים לאחר החתונה, כל כך רצינו לעלות כי היינו בכיסופים לעלייה לארץ, וכשהגיעה השעה, ניצלנו אותה לטובה. לא ידענו עברית כמעט בכלל (חוץ מהעברית בתפילות בבית כנסת), גילחו לנו את הראש כדי לא להעביר כינים ופרעושים לארץ ועשו לנו המון בדיקות שלא היינו מוכנים אליהם בכלל.

קיבלנו מהמדינה צריף קטן של חדר אחד ומיד התחלנו לעבוד כחלוצים בהקמת הארץ, עבדתי בקטיף תפוזים וסחבתי אותם בסלים למפעל. היה קשה, הייתי מקיאה מרוב עבודה קשה ומאמץ מרובה והחום הכבד. אני זוכרת, יום אחד שחזרתי הביתה והיה זה יום חמסין (אז לא היו בכלל מזגנים) ובעלי שנכנס אחרי נבהל מזה שראה אותי מעולפת על הרצפה. אני לא זוכרת כלום מאירוע זה. החלטנו לחפש עבודה שלא דורשת מאמץ פיזי.

כדי להתאקלם בארץ הייתי צריכה ללמוד את השפה העברית, לכן אני ובעלי הלכנו לאולפן של עולים חדשים ושם לימדו אותנו איך לדבר בעברית נכונה וגם בעיקר למדתי מהשכנות הישראליות והפרסיות שלמדו כבר עברית לפניי. התקבלתי לעבוד כשכירה בחנות "המשביר" ולאחר מספר שנים החלטתי לעבוד כעצמאית. הקמתי עסק של חנות תקליטים ופוסטרים ולאחר מכן חנות פרחים. בעזרת המשפחה שלי, שהגיעה גם לארץ והם תרמו לי כסף להקים את העסק. בהמשך פניתי גם לעסקי תיווך ונדל"ן וברוך השם הצלחתי להתבסס כלכלית בארץ.

במהלך העסקים שניהלתי עברנו מספר דירות. בתחילה גרנו בתל אביב, עברנו לרמת גן אחר-כך לבני ברק ועכשיו אנחנו גרים בגבעת שמואל ליד המשפחה של ליעד. נולדנו לנו שלושה ילדים מקסימים: רונית- חדווה גרה ברמת גן. רונן – גר בבוסטון שבארצות הברית ורמי (אבא של ליעד) שגר בגבעת שמואל. יש לי נכדים ונינים מקסימים ברוך ה', אבל כבר לא סופרת בלי עין הרע.

מעולה חדשה שלא ידעה כלום – הפכתי להיות אשת עסקים ואני לא מתביישת לקרוא לעצמי מלכה, כי התרוממתי מהתחתית של עולה חדשה, חסרת אמצעים – עד לבעלת עסקים מצליחה כך שמבחינת קליטה, התאקלמות ועלייה, משפחתי מאוד הצליחה ואפשר לומר שנקלטנו בארץ בצורה טובה מאוד.

בחיים אל תוותרו על החלומות שלכם גם אם מדובר בעבודה קשה. זה המסר שניתן ללמוד מסיפור העלייה שלי לארץ והקליטה שלי בארץ ישראל.

הזוית האישית

סבתא תקווה (טוראן): שמחתי מאוד כששמעתי שליעד נכדתי משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. כשישבתי עמה לכתוב את סיפורי מאוד התרגשתי להעלות זיכרונות ולספר על עברי.

ליעד: סבתא מאוד התרגשה במהלך סיפור עברה והייתה מרוצה מכך שאני מתעניינת מאוד בעבר שלה. הייתי סבלנית וקשובה אליה. והכי חשוב – שלמדתי מהסיפור של סבתא שאפשר להסתדר בקלות גם בלי טכנולוגיה, ושהכל אפשרי אם רק רוצים.