מאגר סיפורי מורשת

שמי ירין, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את חייה של סבתי, תקווה אטיה, יחד אנו מעלים את סיפורה אל מאגר המורשת של התכנית.

כשההורים של סבתא עלו מטריפולי  שבלוב לארץ ישראל, הם היו מאוד ציוניים ומאוד התרגשו למשמע שירת התקווה, ועל כן החליטו כשסבתא נולדה לקרוא לה על שם ההמנון של מדינה ישראל.

ההורים של סבתא תקווה הם סבתא רבתא ג'וליה וסבא רבא אליהו. סבא אליהו נולד בשנת 1910 בכפר קטן בלוב, בימי חייו עזר לאביו במכירת תכשיטים. סבא אליהו היה אלמן עם שלוש בנות ואז הכיר את סבתא רבתא ג'וליה ולהם נולדו שמונה ילדים, ביניהם סבתא תקווה. סבא רבא אליהו נפטר צעיר כשסבתא ג'וליה הייתה בהריון שמיני, סבתא תקווה הייתה אז בת שנה ולא זכתה להכיר באמת את סבא אליהו.

סבתא ג'וליה נולדה בשנת 1919בכפר קטן בלוב ובמהלך חייה עזרה לאביה בעסקיו, ונישאה לסבא אליהו דבוש בהיותה בת 18. סבתא ג'וליה נפטרה בשנת 2005. ג'וליה ואליהו עלו לארץ בשל פרעות שהיו ביהודי לוב, הציונות הייתה חלק בלתי נפרד מיהדותם של יהודי לוב. התערערות ביטחונם ומצבם הכלכלי של יהודי לוב הביאה להחלטה לעקור מלוב ולעבור לישראל, סבא אליהו וסבתא תקווה עלו לארץ.

סבתא תקווה נולדה בארץ, בבית חולים ביפו וגרה בפרדסיה, בגיל 5 עברה לגור בנתניה, הם גרו בשכונה נחמדה, רמת הרצל. בילדות למדה בבית הספר "מוריה" ולאחר מכן עברה לבית הספר "בארי". בתיכון למדה ב"אורט יד ליבוביץ" טבחות ומלונאות. לאחר מכן עבדה כטבחית בבתי מלון.

סבתא לא זכתה לשרת בצבא עקב ניתוח שעברה סמוך למועד הגיוס. אירוע מיוחד שהיא זוכרת הוא פתיחת עסק אישי – חנות פרחים. סבתא מספרת: "גרנו בשכונה בשם רמת הרצל, שהייתה שכונה סגורה שרוב השכנים בה הפכו להיות כמו משפחה אחת, כל אחר צהרים היינו הולכים לבית אחר ומשחקים כולם בבית אחר או לחילופין, במרכז השכונה היה גן שעשועים שבו שיחקנו עם כל החברים. אהבנו לשחק בחבל קפיצה או גומי שקופצים לתוכו, חמש אבנים, תופסת ומחבואים, משחקי ילדות ישראלים ושיחקנו בחוץ עם כל החברים בשכונה. היה לנו מאחורי השכונה פרדס גדול, בחודשים מסויימים של השנה, חודשי הקיץ, היו מגיעים לשם בדווים ומקימים אוהלים ארעיים, היינו הולכים לראות אותם, איך הם מכינים גבינות וחולבים את העיזים.

בפסח  היה במרכז השכונה טאבון מרכזי שמפעילים אותו על ידי גחלים וכל הסבתות של משפחות השכונה היו מגיעות והיו מכינות בטאבון פיתות כשרות לפסח וזו גם הייתה אחת החוויות שלנו בתור ילדים בשכונה. בגן חובה וכיתה א ' היה מתחם מיוחד בתוך השכונה ואז בכיתה ב' עברתי ללמוד בבית הספר בארי, למדנו בבית הספר את כל המקצועות: מוזיקה, חשבון, אנגלית, היסטוריה, תנ"ך, בדומה להיום. המשמעת הייתה מאוד חזקה, הקפידו מאוד על כללי התנהגות והקפידו שהילדים יהיו בשקט. מי שלא התנהג יפה היו מזמינים את ההורים, מאוד הקפידו על התנהגות טובה. בכיתה א', אם מישהו היה מדבר בזמן השיעור, המורה הייתה מעמידה אותו בפינה עד סוף השיעור ואם היה חוזר על ההתנהגות הייתה נותנת לו מכה עם הסרגל על היד. בבית הספר בארי זה כבר לא קרה. בזמננו לא הייתה לנו תלבושת אחידה. אהבתי תנ"ך ועברית, מתמטיקה פחות אהבתי. השתתפתי גם במקהלה של בית הספר. לא הייתה לנו מסעדה, כל אחד היה מביא כריך מהבית.

הלכתי בעבר לפעולות בתנועת הנוער "מכבי צעיר" ברחוב החשמונאים, היו לנו מפגשים עם נוער בוגר, היו טיולים ועוד. בתקופת היותי בת 20 היינו מאזינים למוזיקה ישראלית, הרבה להקות צבאיות, להקת הנח"ל, ירדנה ארזי, עפרה חזה, רבקה זוהר ויגאל בשן. הערצתי במיוחד בנעוריי את יגאל בשן, הייתי הולכת עם אחותי לכל ההופעות שלו כשהיה בקיסריה או בהיכל התרבות באור עקיבא ואפילו במועדונים בנתניה. אחד השירים האהובים שלו היה "אם תזכרי אותי סיוון …"  וכמובן שהיו עוד הרבה שירים יפים וטובים שאהבנו לשמוע, "הקפה של ברטה", "יש לי ציפור קטנה בלב" ועוד. היה לנו אוסף תקליטים שלו שהיינו אוהבים לשמוע בשעות הפנאי. היינו שומעים הרבה רדיו, קסטות ותקליטים בפטיפון…

בנוסף, אחר הצהרים או בסופי שבוע היינו אוהבים ללכת לקולנוע, קולנוע השרון שבו היו הרבה הופעות של זמרים שונים – ריטה ויהורם גאון, היו שם גם הצגות והקרנות של סרטים ישראלים או בקולנוע "אסתר". היינו רואים סרטים והצגות לדוגמה: סלאח שבתי, כנר על הגג, "לופו" ועוד סרטים ישראלים אחרים.

בעלי ואני הכרנו בשידוך, בת דודה שלי מירל'ה נשואה ליהודה, שהוא בן אחות של סבתא והיא אחיינית של סבתא של אימא שלי. היא הכירה את שנינו וחשבה לעשות בינינו היכרות, היה מקובל שהיא העבירה לו את מספר הטלפון שלי והוא התקשר וככה הכרנו והתחלנו לצאת.

סבתא בצעירותה

קובץ התיעוד המלא

הזוית האישית

ירין הנכד המתעד: סבתא יקרה, תודה שהשתתפת איתי בתכנית הקשר הרב דורי ושסיפרת לי על החיים שלך.