מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר עילם, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי דפנה, יחד אנו מעלות סיפור מחיי אל מאגר המורשת של התכנית.

הוריי ואני

שמי תמר עילם, נולדתי להוריי, חנה ואורי (מקס) גולדשמיט- גולן. בת 12 נשלחה אמי למסע ארוך בעיקר דרך הים, עם אחיה המבוגר, מהעיר פראג שבצ'כיה, לחיפה בפלשתינה. ההורים, שהיו ציונים נלהבים, נשארו בפראג עוד תקופה כדי לנסות למכור את עסקיהם (מכרות פחם), שהולאמו בהמשך על ידי הגרמנים. הוריה של אמי, פרנציסקה ואדוארד אשרמן, עלו לישראל מספר חודשים מאוחר יותר, וקבעו את ביתם בנהריה, שם עסקו בחקלאות. סבי מצד אמי, היה מהנדס מכרות, סבתי ממשפחה בעלת מכרות פחם. שניהם ראו חשיבות רבה והגשמת חלום בעלייה לישראל, אז עדיין פלשתינה.

מימין: אחי אהוד אחותי תירזה ואני הבכורה, במרכז: אמי חנה, משמאל: אבי אורי גולן

אבי הגיע עם משפחתו בסוף שנות ה- 30 לתל אביב, מפרנקפורט שבגרמניה. את רוב מיטלטליהם ואת עסקי המסחר של סבי נאלצו להשאיר מאחור, בשל החיפזון. גם הם קבעו את בית הקבע שלהם בנהריה. סבי ליאו גולדשמיט נפטר חודש לאחר הולדתי, וסבתי לואיזה, נותרה להתגורר בנהריה. בשנת 2019 נסעתי עם אחותי לפרנקפורט, שם ביקרנו בכתובתו של אבינו. מצאנו שהבית הופגז במלחמה על ידי חיל האוויר הגרמני, ועל חורבותיו נבנה לאחר המלחמה בית חדש.

הוריי, שהכירו בנהריה, היו חקלאים בעלי משק חקלאי עם פרות חולבות, עצי פרי וירקות. אבי היה פעיל, כמו רוב התושבים, בעלייה הבלתי לגלית. בלילות נפגשו חברי ההגנה באזור חוף הים, לשם הגיעו האוניות עם המעפילים עם תום מלחמת העולם השנייה. בחסות החשיכה, הוברחו המעפילים אל החוף והוסתרו בבתי התושבים. אני זוכרת שגם אצלנו בצריף הקטן והצפוף, הוסתר אחד העולים למשך מספר שבועות.

עם פרוץ מלחמת השחרור, בימי חומה ומגדל, ליווה אבי שיירות ליחיעם, חניתה, כברי וכן עסק בהעברת אספקה לקיבוצים שעלו על הקרקע. באותה תקופה היה מחסור בדברי מזון בארץ. ימים אלו נקראו הצנע. כך הונהג קיצוץ, בעיקר בקמח, סוכר, בשר עוף, ביצים. את המזון רכשנו באמצעות תלושים שחולקו לנו.

נולדתי בליל הסדר בשנת 1946. באותה תקופה לא היה הגליל המערבי, חלק מפלשתינה בשל תכנית החלוקה של המנדט הבריטי. מעשית, זה גרם לאזור להיות בעוצר. קשה היה להעביר אספקה, וכן לקבל שירותי רפואה וכדומה. בנוסף, גם לא היה בית יולדות בנהריה. כך נאלצה אמי, בערב חג הפסח, למצוא דרך יצירתית להגיע לבית החולים הקרוב ביותר, בחיפה. הדרך הייתה בדרך הים, בסירה. לאחר לידתי, חזרה אמי לנהריה, ואני נותרתי מאחור, בבית דודתי חנה דרור, אחות במקצועה, שהתגוררה בחיפה.

בישראל של שנות ה-40 וה- 50, לא היו גנים לגיל הרך, אני הושארתי בלול, בשדה, לצד הוריי העובדים.

ביתם והמשק החקלאי של סבתי וסבי בנהריה

רגבה

בהיותי בת 6, עברה משפחתי למושב שיתופי רגבה, הסמוך לנהריה. עברנו עם הפרות והטרקטור, בשיירה רגלית, מביתנו הישן אל החדש. להוריי היה שם קל יותר. גרנו שם בצריף, עד שעברנו לבית הקבע שלנו, שכיום מתגוררת בו אחייניתי. נשארתי ללמוד בנהריה. מדי יום רכבתי על אופניי הלוך ושוב לבית הספר, כשלושה ק"מ לכל כיוון.

למדתי בנהריה עד כיתה ח'. באותה תקופה לא היו עדיין חטיבות ביניים, למדו מכתה א' עד ח' בבית ספר עממי, ובהמשך עברו לבית ספר תיכון. בשעות שאחרי בית הספר, היינו פעילים במסגרת דומה לצופים של היום. היו לנו פעילויות שונות, כולל טיולים ומחנות. אז לא נסענו למחנה באוטובוסים עם מזוודות, אלא במשאיות עם תרמילי גב…

בני בנות המצווה היו מחוייבים לעבור במשך שנת יום ההולדת ה- 12 וה- 13, הייתה תכנית מיוחדת שכללה 12 משימות. למשל, לעבוד יום מלא באחד הענפים החקלאיים, לישון לילה בשטח, להכין אוכל לבד, להשתתף בפעולות התנדבותיות, להדריך את הקבוצות הצעירות, להתלוות למזכיר המשק ועוד. כמתנת בת מצווה שלי, לקחו אותי הוריי לטיול  באזור ים המלח והערבה, רכובים על אופנוע וסירה מרגבה המרוחקת ועד לדרום. כמובן עם לינה בשטח. זו היתה חוויה בלתי נשכחת.

בית הספר החקלאי, כפר גלים

בסיום בית הספר העממי, כלומר בכיתה ט', עברתי לבית הספר החקלאי בכפר גלים. שהיתי שם ארבע שנים בתנאי פנימיה. כלומר, היינו כשלושה או ארבעה תלמידים בחדר, ונסענו הביתה כל שלושה ארבעה שבועות. היינו עצמאיים, ללא ההורים, ועם ילדים בני גילנו. חצי יום למדנו לימודים עיוניים, וחצי יום עבדנו במשק החקלאי בענפים כמו גידול בקר, גידול עופות, גן ירק וכדומה. לאחר יום עמוס נאלצנו להכין שיעורי בית.

הייתה נהוגה בבית הספר שיטת כבוד, כלומר יש כבוד למורים. זה התבטא, למשל, שלא מעתיקים בבחינות. המורה היה מחלק את הבחינות ויוצא מהכיתה, ואף אחד לא העתיק..

צבא

כמובן שבאווירה כזו מתפתחות חברויות עמוקות, שמלוות אותנו עד עצם היום הזה. בסיום התקופה התגייסנו לצבא, רבים מאתנו לגרעיני נח"ל. גם אני שירתי כשלוש שנים בנח"ל. כחניכה במסגרת של בנות משקים שיועדה להדרכה, לאחר מכן בקורס מ"כיות ובקורס קצינות. את דרגות הקצונה קיבלתי מידי הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין.

אני בשירות הצבאי

בגרות

לאחר השחרור מצה"ל חזרתי לרגבה. נשלחתי מטעם משרד החוץ, במסגרת בני משקים, לעבודה קהילתית באזור הרי האפלצים בקרולינה הצפונית, שבארצות הברית, לתקופה של שנה. אלו הם אזורים מבודדים עם תנאי מחייה קשים, ובעיקר עם מיעוט אמצעי מחייה.

בשובי ארצה התחלתי לימודי ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. סיימתי דוקטורט ושנה התמחות בארצות הברית. זה היה במדינת מינסוטה לשם נסעה משפחתי, בן זוגי גיורא וילדינו, אלון והדס.

מאז ועד היום, אני עוסקת במחקר בתחום מחלות צמחים של דגניים, וגנטיקה של חיטה באוניברסיטת תל- אביב והיום גם באוניברסיטת חיפה.

משפחה

נישאתי לגיורא עילם שעסק בעיתונות ובפרסום. נולדו לנו שני ילדים, אלון והדס. הקן המשפחתי גדל, וכולל היום את שני ילדיי, ושבעה נכדים: גפן, דפנה, אורן, ארז, רתם, דקל ושקד. לצערי גיורא, אב המשפחה כבר לא אתנו, הוא נפטר בתאריך 27.1.2022 .

במשפחתנו אנחנו שומרים על הרגל לקרוא למצטרפים החדשים בשמות שמקורם בעולם הצומח.

עץ "משפחת הצמחים"

הזוית האישית

דפנה הנכדה המתעדת: למדתי הרבה דברים חדשים על סבתי ומשפחתנו.

סבתא תמר: הופעתי שדפנה לא ידעה דברים רבים עליי.