מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאור כץ, השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי תמר כץ, שמעתי את סיפוריה ויחד תעדנו אותם.

זו סבתי תמר כץ

להורים של סבתא שלי קראו אנה ריזנברג (לפני החתונה) ודוד ליברמן. סבתא שלי בת יחידה והיא מספרת שהקשר עם הורייה היה טוב. הם עלו לארץ מרומנייה, כשסבתא שלי הייתה בת 13. סבתא שלי התחילה את לימודיה בבית ספר ישראלי בכיתה ז' והיה לה קשה להתרגל לשפה העברית וללמוד. כל שבוע היא הייתה הולכת לאולפן ללמוד עברית. היא סיפרה לי שהם היו לומדים חומר שהיא למדה בכיתה ד'.

אבא של סבתא שלי היה נגר במקצועו, הוא עבד בנגרייה שלו וזאת הייתה עבודתו. אימא של סבתא שלי לעומת זאת לא עבדה, היא הייתה בבית והייתה עוזרת לסבתא עם שיעורי הבית. היא הייתה מסדרת את הבית ואהבה   מאוד לבשל ולאפות.

המאורע המשמעותי ביותר בילדותה היה… העלייה לארץ

סבתא שלי מספרת על העלייה:

"הייתי בת 13, תלמידת כיתה ז' עליתי עם כל משפחתנו, דודים, דודות, סבא שלי, כל מי ששרד את השואה – כולנו  עלינו לארץ, קצת אחרי מלחמת העולם השנייה ובשנות הקמת המדינה. אבא שלי, מסיבה לא ידועה לא קיבל אישור יציאה מרומניה במשך עשר שנים – היה מסורב עלייה.

ואז… ביום אחד האישור הגיע, יופי נוסעים למדינת ישראל. אסור היה לספר לשכנים, לחברים, אי אפשר היה להפרד מאף אחד. אמרנו שאנחנו עוברים לעיר אחרת. בשקט בשקט ארזנו בארגז גדול, קצת בגדים (ממש מעט), מצעים, כלי מטבח (חלקם עדין אצלי ואני משתמשת בהם), ספרים, תמונות וכמה מזכרות. את האגז שלחנו בדרך הים… הוא הגיע שלושה חודשים אחרי שאנחנו הגענו לישראל.

לקחנו איתנו שלוש מזוודות וביום קר וגשום מאד, עלינו על רכבת לכיוון וינה בירת אוסטריה. חברה של אימא הביאה לנו לתחנת הרכבת פרחים ועוגה. (הפרחים נשארו בוינה, העוגה עלתה ארצה!)

אבא שלי דאג כל הזמן. חשש שכל רגע יעלו על הרכבת שוטרים ממשטרת הביטחון – הסקוריטטה, ויורידו אותנו מרכבת החופש. בשעות הלילה הגענו לוינה. שם קיבלו אותנו אנשי הסוכנות היהודית. יש!

בוינה קר, יורד שלג. מתלבשים טוב טוב ומטיילים קצת. מחכים למטוס אל-על שיקח אותנו לארץ "החלומות". אחרי כשבוע בשעה טובה ומוצלחת נוחתים בארץ. סוף חודש אוקטובר שנת 1960. יום שרב, בערך 30 מעלות בצל בלוד. אוי אוי. אני לובשת גרביונים, מכנסים, סוודר, מעיל….לא כייף….

אוטובוס לוקח אותנו, את המזוודות והעוגה, לבית חמוד ברעננה. העוגה נשארה באוטובוס…..

אני ילדה, בארץ זרה, לא מבינה מילה ממה שמדברים. חם מאד. הבגדים שלנו לא ממש מתאימים למזג האוויר… לא נעים בכלל…..

באותה שנה לא למדתי בכלל בבית ספר. אני שהייתי תלמידה חרוצה, לא הסכמתי ללכת לבית ספר. לא הבנתי כלום, כלום. ידעתי  שלוש שפות: רומנית, צרפתית וגרמנית. לא עברית וגם לא אנגלית. ביומיים היחידים שבקרתי בבית ספר העתקתי כמו תוכי בשעורי אנגלית – לכתוב ידעתי. בשערי חשבון… לא הבנתי למה בכיתה ז' לומדים חומר של כיתה ד!!!

אחרי חצי שנה, באולפן לעברית שם למדתי רק עם מבוגרים, חזרתי לאותה כיתה. הפעם כיתה ח'… סיימתי איתם את בית הספר היסודי… כן כך זה היה פעם. עלינו לתיכון, התגייסנו לצבא כמו כל בני הנוער.

ההתחלה שלי בארץ היתה מאד מאתגרת, לא קלה, בגלל השפה. האנשים השונים, מזג האוויר שונה. הכל עבר בשלום ובהצלחה".

סבתא שלי בשירות הצבאי שירתה בדרגת סמלת והייתה מזכירה של אחד הקצינים בבסיס שלה. סבא וסבתא שלי הכירו דרך האמהות שלהם. סבתא שלי סיפרה שלאימא שלה הייתה חברה טובה, שגרה בנהרייה והיה לה בן בגילה של סבתי ואימא של סבתא שלי ואימא שלו רצו מאוד שהם יכירו.

לסבא וסבתא שלי חגגנו, לפני שנה, 50 שנות נישואין. הם התחתנו בשנת 1972 ובתם הראשונה – ענת נולדה שנה לאחר החתונה (1973), לאחר מכן אבא שלי נולד – גיא (1976) ולאחר מכן הילדה הקטנה שלהם – דפי (1981).

"חפץ" שעובר במשפחה

החפפצים שעוברים בירושה במשפחה מצד סבתא שלי הם בעיקר כלי מטבח: סירים, כפות עץ ובעיקר מתכונים.

סבתא תמר

הזוית האישית

ליאור:  זהו ציר הזמן, תחנות משמעותיות בחייה של סבתא, עליהם עברנו בחקר סיפורה של סבתא תמר.