מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה קרו, נולדתי בעיר מלחן שבתימן בשנת 1942 בשם זהרה. להורים שלי קראו שרה ויעיש ויש לי עוד ארבעה אחים: שלמה אחי הבכור ז"ל, בתיה, זכריה ויעקב הקטן.

בתימן וגם בזמן שעלינו לארץ, היינו משפחה ענייה. אני עוד הייתי קטנה בשביל לצאת לעבוד, אבל אני זוכרת את אחותי בתיה יוצאת עם אבא שלי למכור כלי חרסינה שאימא שלי הייתה מכינה בשוק.

העלייה לישראל

בסוף שנת 1949, קצת אחרי מלחמת העצמאות, עליתי לארץ יחד עם משפחתי. הלכנו דרך של חודשים עד שהגענו לחשד, שם חיכו לנו מטוסים שלקחו אותנו היישר אל ישראל. הדרך שבה הלכנו הייתה מלווה סכנות ממשיות לחיינו וניתן אפילו לומר שזה נס ששרדנו.

כשהגענו לארץ, מיד רשמו אותנו ושם שינו לי את השם ("עיברתו") מזהרה לשרה. כמו כן, לא רשמו לנו תאריכי לידה מדויקים בתעודות זהות, ולפי תעודת הזהות אני וכל אחיי נולדנו באותו יום (ביום בו נרשמנו). אני לא ממש זוכרת את התאריך המדויק בו נולדתי, אימא שלי אמרה לי שנולדתי יום לפני ערב פסח בשנת 1942, אבל אני לא בטוחה. בגלל זה אני לא מציינת את יום הולדתי ולא אוהבת שחוגגים לי.

אחרי שרשמו אותנו, גרנו תקופה באוהלים עד שעברנו למעברה בשם "עין שמר", עד שקיבלנו מהמדינה שטח קטן בשכונת שעריה בפתח תקווה, שם הקמנו את הצריף שלנו. אני ומשפחתי גרנו בצריף ארבע על ארבע באותו הרחוב שאני גרה בו עד היום. בצריף כולנו חיינו בחדר אחד, וגם לא היינו במצב כלכלי טוב. היינו צריכים לצאת לעבוד על חשבון הלמידה בבית ספר, וגם כשהצלחנו ללכת מדי פעם ללמוד זו לא הייתה למידה מיטבית. בזמן החופשי שלי הייתי בתנועת הנוער בני עקיבא וגם ילדיי היו שם.

עם אבי יעיש

נישואים וילדים

בשנות נעוריי עברתי במפעל בשם מריאה ושם הכרתי את בעלי היקר, יהודה קרו ז"ל. אני ויהודה הכרנו עוד לפני כן, היינו יחד בחבורה של השכונה. הוא דאג ללוות אותי בכל יום הביתה אחרי המשמרות הארוכות שהיו נגמרות באמצע הלילה וכך התאהבתי בו.

התחתנתי בגיל 19 באולמי גיל. באותה תקופה לא היו מזמינים לחתונות כמו היום ברשימות סגורות, עם תפריט מנות וכו'.. פעם היו מפרסמים על החתונה בשכונה ומי שרצה להגיע, הגיע. לגבי האוכל – הכנו כריכים בבית, ארזנו אותם והבאנו לאירוע. החתונות היו חתונות שמחות. לא שהחתונות של היום לא שמחות, פשוט היום כשאני הולכת לחתונות זה לא כמו החתונות של פעם, וחסר לי את זה קצת. אני לא אשכח שאימא שלי סיפרה לי שהייתה ילדה יתומה עד שהתחתנה בגיל 11, אני זוכרת שהיא אמרה לי שההורים של אבא שלי גידלו אותה כמו בת עד שתהיה גדולה ועצמאית מספיק כדי להתחתן.

בגיל 20 נהייתי אימא לראשונה. אני אימא לחמישה ילדים מדהימים: אילנה, אמנון, ענת, תמר וליטל. יש לי עשרה נכדים: לידור, מידן, דולב, דניאל, רינת, אביב, דורון, מאיה, עידו, ארין ועוד אחד בדרך. יש לי גם שני נינים קטנים: אריאל ויונתן.

סיפור שתמיד אצחק ממנו, הוא כשבתי אילנה הבכורה הייתה קטנה, היא שנאה ללכת לגן. באחד הימים כשעבדתי קיבלתי טלפון מהמנקה שהייתה אצלי באותו יום, שאילנה הגיעה הביתה וכנראה ברחה מהגן. כמובן שאחר כך חיפשו אותה ובדקו שהיא באמת בבית, אבל זה גורם לי לחשוב שהיום אם מקרה כזה היה קורה – לא היה איש שלא היה שומע על זה. אך באותה תקופה זה לא היה סיפור מאוד מופרך ובדיעבד גם מצחיק.

חלום

החלום הכי גדול שלי, אני חושבת, היה להתגייס לצבא ולתרום למדינה שכל כך נלחמנו לעלות למענה. בתקופתי התפקידים של הבנות היו מאוד מצומצמים, וכאשר הגעתי לצבא לא נתנו לי להתגייס בלי אישור הורים: טענו שהם מבוגרים מדי ואני חייבת אישור שהם מרשים לי להתגייס. באותה תקופה לא הייתה מודעות ועידוד לגיוס נשים כמו שיש היום, ואני ידעתי שזה חסר סיכוי שהם יסכימו לי, לכן ויתרתי על זה.

עבודה, גמלאות ותחביב

את רוב שנותיי עבדתי בבית רבקה בהכנת האוכל במטבח ויצאתי לגמלאות בגיל 59. את האוכל שלי למדתי לבשל מכל מיני מקומות: כשעבדתי בבית רבקה לקחתי שם כמה קורסים ועל בסיס הדברים שלמדתי פיתחתי את זה למקומות שלי לפי טעמים ותחושות. את הדברים הקלאסיים כמו מרק תימני, סחוג, חילבה, קובנה וכו', למדתי מחמותי היקרה ז"ל, אימא של יהודה ז"ל.

בכל תקופת הגמלאות שלי טיילתי בארץ ובכל העולם וניסיתי לנצל את הזמן ככל האפשר. עכשיו אני בת 80. לכבוד ציון גיל 80 משפחתי החליטה להפתיע אותי במצגת משפחתית של כל התמונות של הדרך שלי ושלהם ביחד איתי. למרות העובדה שאני לא אוהבת לחגוג ולציין את יום הולדתי, מאוד התרגשתי לגלות את ההשקעה שהייתה מאחורי הדבר, שכולם הצליחו לפנות זמן כדי להגיע, לחגוג ולשמוח.

אני גאה במשפחה שהקמתי ושמחה לראות כל אחת ואחד מהם מתפתח ולוקח את החיים לכיוון שלו.

הזוית האישית

סבתא שרה: מאוד נהניתי לעשות את התכנית עם נכדתי. שמחתי לשתף את הסיפור שלי ואת הדרך שעברתי, ואני אשמח שזה יעבור הלאה לדורות הבאים.

מאיה הנכדה המתעדת: אני מאוד נהניתי לעשות את התכנית עם סבתי. אני חושבת שלמדתי המון עליה,על הדרך שעברה ועל המשפחה שבנתה. אני חושבת שהתכנית מאוד איחדה בנינו, גיבשה ואני רואה בה דמות להשראה.