מאגר סיפורי מורשת

שמי יניר סיטוון, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת המעורבות החברתית בבית-ספרי. בחרתי לתעד את סיפורה של סבתי שרה אחרק.

סבתא שרה מספרת על העלייה לישראל מתימן:

"נולדתי בתימן (העיר והתאריך לא ידועים). נולדתי בבית שלי, סבתא שלי יילדה את אימא שלי. לבית היו שתי קומות, עם מדרגות כולנו ישנו למעלה בחדר ולכל אחד היה את החלק שלו. בחצר גידלנו עיזים, תרנגולות וגידלנו ירוקות, פלפלים ונענע ועוד.

כשהייתי בת כשלוש עליתי לארץ עם אימא שלי, בשנת 1949, שנה לאחר הכרזת העצמאות. עלינו לישראל במבצע "על כנפי נשרים", כך נקראה העלייה הגדולה של יהודי תימן בין השנים  1949 ו-1950. בעלייה זו עלו כ־50,000 עולים, השם נלקח מתוך ציטוט מספר התנ"ך, ספר שמות, פרק י"ט, פסוק ד': "ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". למבצע עלייה זה היה שם נוסף, מבצע מרבד הקסמים.

עלינו על מטוס והגענו לישראל, העבירו אותנו למחנה עולים בעין שמר. במחנה הייתה שמועה, שמי שהיא אשה לא נשואה יעיפו אותה מהמחנה, אז אימא שלי שחששה שתגורש, מיהרה והתחתנה מהר עם אבא שלי בנישואי שידוך. בתקופת מגורינו במחנה נולד שאול. בהמשך עברנו לגור בדירת חדר ברחוב רמז.

בתקופה ההיא היינו מאוד עצמאיים ועשינו הכל לבד בידיים, לא הייתה מכונת כביסה כמובן. גם מקרר לא היה. האוכל היה יכול להשאר ללא קירור ליום יומיים ולא יותר.

למדתי בבית ספר חב"ד. היו לי הרבה חברות, כל הבנות היו משחקות יחד. גם ביום שבת היינו נפגשות ושותות מרק, חמש בנות יחד, מקערה גדולה של מרק. היה כיף, יש לי זיכרונות טובים מתקופה זו. למדתי שם עד כיתה ח', אז בתי ספר יסודיים היו עם שמונה שנות לימוד. נהגתי לעזור מאוד לאמי, בעבודות הבית וגם בחצר. היו לנו עיזים אז היינו הולכות ליער ולשדות להביא עשב לעיזים, שיהיה להם אוכל. עזרתי גם לאבי לאסוף ירקות ולעקור תפוחי אדמה מן האדמה. כל מה שהיה ניתן לגדל,  היה אז פתרון טוב בתקופת הצנע, בה היה חוסר במזון בארץ וחיו על התלושים וההקצבות".

סבתא מספרת על הזוגיות עם  סבא ציון ז"ל

"אני וציון ז"ל, הכרנו כאן בשכונה, בכפר סבא. הוא ניסה להיות ידיד טוב שלי, הוא שמר עליי, כשהיינו יוצאים, כל החברים יחד, הוא היה מלווה אותי הביתה. כולם אמרו שאנחנו חברים, כי ראו אותנו כל הזמן ביחד, אבל לא היינו חברים.

הדייט הראשון שלנו היה בקולנוע רון. כל החברים היו נפגשים שם, גם ציון והחברים שלו וגם אני עם החברות שלי. יצאנו יחד כשלוש שנים עד לחג סוכות אחד, שישבנו כל הלילה בסוכה, אני וציון נרדמנו בסוכה של אימא שלי. אבא שלי ראה אותנו, ישנים בסוכה והשתולל – הוא אמר: "או שאתם מתחתנים או שתיפרדו". התחתנו ובמהלך השנים הבאנו לעולם את צברה ואת כינרת ואחריהן את מורן, רפאל וסנפירה.

אחד מהזיכרונות הנחמדים שלי, אני זוכרת, שקנינו מכונת כביסה, חיכינו לה שלושה חודשים. כבר לא יכולנו לחכות, אז ציון הלך לחנות ברחוב רוטשילד ודרש מהמוכר את המכונה בתצוגה. הוא הביא אותה הביתה – אני והוא הסתכלנו עליה, כמו שני ילדים קטנים, עמדנו והתבוננו לראות איך היא מסתובבת. הייתה לנו זוגיות טוב, ציון אהב אותי אהבת אמת, אין דברים כאלה.

 סבתא שרה וסבא ציון בצעירותם

הכובע של ציון

"בחרתי לציין חפץ שהוא משמעותי עבורי, החפץ בו בחרתי הוא הכובע של ציון. כובע אותו חבש בטיול שלנו לסין. זה היה הטיול האחרון שלנו יחד לפני שהוא הלך.

 סבתא שרה וסבא ציון ז"ל – הטיול האחרון ביחד 

אני בכלל לא הייתי אמורה לצאת לטיול זה. ציון היה אמור לטוס לטיול בסין עם חברים שלו, אבל בדיוק זה הסתדר לי עם העבודה שלי, אז הוא לקח אותי איתו. נהנינו מאוד בטיול זה. ציון ניגן לכולם במפוחית ושימח אותם. הכובע הזה, שהוא חובש בתמונה, מזכיר לי אותו, ואת האיש שהוא היה. לא הייתי סולחת לעצמי אם לא הייתי מגיעה לטיול האחרון הזה שלנו ביחד.

הזוית האישית

יניר: נהניתי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי ולשמוע את סיפוריה של סבתא שרה. המפגשים חיזקו עוד יותר את החיבור שלי עם סבתא שהתחזק. בזכות תיעוד הסיפור, אני מכיר אותה ואת המשפחה שלי טוב יותר מתמיד. אני מודה על כל רגע ורגע ומקווה שהזדמנויות כמו זו יגיעו שוב.

סבתא שרה: אני אוהבת את הנכד שלי, יניר ושמחה שהתכנית נתנה לנו הזדמנות לבלות יותר ביחד. נהניתי להיזכר בזמנים הטובים ובסיפורי המשפחה שלי.