מאגר סיפורי מורשת

שמי עידו אברהם שלייר. השנה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מעלה את סיפורה של סבתי, שרה מוסלי. שסיפרה לי על בית הוריה, משפחתה וזיכרונות  מימי ילדותה.

סבתא שרה מספרת:

נולדתי בשנת 1958 בתל אביב. גרנו ברמת החיל בבית קרקע צנוע עם שלושה חדרים, אימא אבא ושישה ילדים. השפה שדיברו בביתנו הייתה ספניולית. אני זוכרת בית שמח וחינוך על אהבת הארץ ותמיד מלא בכייף ואהבה.

אימא אסתר הייתה עקרת בית. אבא שלי שמואל עבד ב"שק"ם" בתור איש תחזוקה, הוא גם בישל לנו ועזר בכביסות. הוא היה מביא את המשאית מהשק"ם הביתה ולוקח את כל המשפחה לטיולים לאורך הארץ. היינו ישנים באוהל ומכינים אוכל לבד. לאבא שלי היה מחסן שכולו היה כלים. היה שם מכל טוב, אבא תיקן הכל לבד, הרבה שכנות היו מזמינות אותו לבוא לתקן להן דברים. בשבתות כל המשפחה הייתה מתכנסת, כולם עזרו ומצאו עצמם מתקנים ומשפרים את המכוניות ועושים פול וחמין על פרימוס (גזיה).

בתקופה ההיא נהגו לחגוג ימי הולדת בחברת כל המשפחה עם עוגות שאפו בבית וממתקים. זכורה לי מנה והיא בובה גדולה בקופסת קרטון ששאלתי את אבא שלי מה בקופסה, אז הוא אמר לי שזה כלי עבודה. הוא גרם לי לפתוח את הקופסא בתירוץ כלשהו, הופתעתי והתרגשתי לגלות שזו הבובה שכל כך רציתי.

בשכונה, הייתה שכנות מאוד מאוד טובה. רק גדרות הפרידו בין הבתים ולא חומות. כל השכנות היו יוצאות לירקן ביחד. בשעות הבוקר המוקדמות היה אפשר לשמוע את החלבן מביא חלב למכירה בבתים.

מדי פעם היינו מבקרים את הסבא והסבתא משני הצדדים בפלורנטין ובשכונת התקוה, שכונות בדרום תל אביב.

הייתי חלק מהחבורה בשכונה ובבית ספר. היו לי חברות טובות שאני בקשר איתן עד היום. היינו מדברים בשפת ה"ג" כדי שלא יבינו אותנו המבוגרים.

בשעות הפנאי היינו משחקים בגינה הגדולה שעדין קיימת, “גן שושני" ברחוב קם ברמת החייל. שיחקנו סימני דרך, קלאס, מחניים, דודס ששיחקנו עם מקל מטאטא מחודד, מחבואים והקפות. נהגנו  ללכת לספריה, לשחק במשחקי רחוב, הלכנו לים בקיץ כמעט כל יום. טיילנו בכל השכונה ובשדות ליד, שעדיין היו ירוקים ומלאים בבעלי חיים קטנים ומעניינים. כמעט תמיד מצאנו צב בשדה, ולפעמים הבאנו אותו הביתה ושיחררנו בחצר וכל פעם הוא ברח לנו.

הייתי חלק מתנועת העולים מכיתה ד' עד התיכון. היינו נפגשים בשישי ומוצ"ש לפעולות. היינו יוצאים לא"ש לילה וישנו בפרדסים בסביבה. בנוסף ביקרנו בבית ביאליק ועוד מקומות היסטוריים בעיר.

הלימודים שלי

למדתי בחטיבה בעירוני י"ד בשיכון דן ותיכון בעירוני ו' בת"א.

בית הספר היום שונה מבית הספר שאני למדתי בו. בית הספר שלי היה יותר קטן, לא הייתה אלימות. מבחינה חברתית היה מעולה. תמיד הכנתי שעורי בית. הייתי ממושמעת ותמיד תורמת לחברה. אהבתי ללמוד, אהבתי את המסגרת, את החברים ואת המורים אבל את מקצוע גאוגרפיה וטבע אהבתי מאוד.

בתיכון למדתי  מזכירות וקצרנות שהיום המקצוע כבר לא קיים, עשיתי בגרות מלא. היה מורה שאהבתי לחקות אותו לבקשת המחנכת, לפני כל כל הכיתה. בכיתה י"ב היה לנו טיול גדנ"ע לאילת ומסיבת הסיום של יב' הייתה בבית הספר עם הורים ותעודות ולא מסיבה גדולה כמו שעושים היום.

השירות בצבא ותחילת הקמת המשפחה הקטנה שלי

אחרי התיכון התגייסתי והייתי מזכירה של הפרקליט הפיקודי של פיקוד דרום בבית הדין הצבאי. נוכחתי במשפטים מעניינים בשרות הצבאי. שירתי קרוב לבתי במשך שנה וחצי. השרות גרם לי להיות יותר עצמאית ולהבין שאני יכולה לנהל טוב ועזר לי לבחור במקצוע בעתיד. בגלל השרות בצבא הבנתי שאני גם יכולה להיות אמיצה וחזקה.

שלושה חודשים אחרי שהתגייסתי הכרתי את אלי, מי שיהיה בעלי. הכרנו במסיבת ריקודים בתל אביב. ואחרי עשרה חודשים. התחתנו באותו מקום שבו נפגשנו במסיבת הריקודים, בבית בסרביה בת"א.

אמרתי לו שאני עייפה וצריכה ללכת לצבא אז הוא אמר לי שבקרוב לא אצטרך ללכת והציע לי נישואין. אחרי שהציע לי נישואין ההורים שלנו נפגשו. הזיכרון המיוחד שהיה לי ביום הזה הוא שהודעתי לכולם שאני מתחתנת. חודשיים אחרי ההצעת החתונה – התחתנו. זה היה בחודש בדצמבר 1977. הייתי בת 19 והוא בן 25.

מתנת החתונה שהכי ריגשה אותי, היא זו שקיבלתי מהדוד מצרפת "טנטון" זו הייתה מפת שולחן מיוחדת מאוד, שיש לי אותה עד היום. היה מקובל לצאת לירח דבש, אבל לא היה לנו כסף או עזרה מההורים, ולכן לא יצאנו לחופשה.

אחרי החתונה גרנו בכ"ס ברחוב ירושלים ושנתיים אחרי זה, כשנולדה לירון אימא שלך, עברנו לגור בעפולה. כשעברנו לגור בעפולה הרגשנו יותר עצמאות, כיוון שהיינו רחוקים מהמשפחה, אבל גם הריחוק היה קשה בגלל שהייתה סוג של בדידות.

בתקופה בה גרנו בעפולה בשנת 82, פרצה מלחמת שלום הגליל זכור לי השכנות ואני הכנו עוגיות וחילקנו לחיילים בצמתים. הייתה הרגשה של ביחד למען החיילים שלנו.

בעפולה עבדתי במעבדה של בית החולים, ואלי היה אזרח עובד צה"ל כבוחן טנקים. אחרי שלוש שנים נולד עומר, וכשלירון עלתה לכיתה א' חזרנו לגור בנווה שרת. שחזרנו לת"א בשנת 1990, שם נולדה עינב ואני עברתי לעבוד בסניף דואר כמנהלת.

הילדים גדלים ואנחנו פתאום סבא וסבתא

השנים עברו והילדים גדלו, התגייסו לצה"ל לקרבי ושרתו בכבוד את המדינה שלנו. הם השתחררו והלכו ללמוד באקדמיה  מצאו את בחירי ליבם והתחתנו. כמובן שדאגנו להם בכל צורה שהתאפשרה לנו. בשנת 2010 נולד הנכד הראשון שלי אתה (עידו). בשנת 2011 נולד נדב אחיך. בשנת 2015 נולדו שני נכדים: אופיר אחותך ואיתן בן הדוד שלך ובשנת 2017 נולד בן אח של איתן.

סבא שלך עבד כבוחן רכב (בסובארו) שנים רבות. בשנת 2018 הוא חלה וניפטר בגיל 66 . סבא היה בעל, אבא וסבא אהוב ביותר. בעקבות מחלתו פרשתי לפנסיה מעבודתי בדואר ישראל לאחר 32 שנות עבודה. מאז שפרשתי כל כולי למען ילדי ונכדי.

 אני וסבא ז"ל עם הנכד

אחרון דבר

עכשיו צריך לספר למה "או או אוך תהני אסתר?"

אימא שלי, שמה היה אסתר, כל פעם שרצתה להביע מורת רוח ממצב מסוים או הסתייגות, אמרה משפט זה כאילו רצתה להגיד: "למה זה מגיע לי?" מאז משפט זה נתפס ועבר מדור לדור וכל המשפחה אומרת אותו ברגעים כאלו.

משפט נוסף שהעבירו לנו בירושה הוא "קפה שחור, כמו החיים", מנחשים למה?

הזוית האישית

סבתא שרה: נהניתי לעבוד עם עידו הרגשתי שהוא למד הרבה דברים עלי הרגשתי שהוא התענין במה שסיפרתי. הייתה לי חוויה טובה ושמחתי שבעקבות העבודה ניתנה לי האפשרות לספר את סיפור חיי וקצת של הדורות הקודמים.

עידו: נהנתי לשמוע על העבר של סבתא ואיך הכירה את סבא, במיוחד על כל המעללים שעשתה שהיתה בגילי. נהנתי להיות איתה ולאכול את מה שבישלה לי כשעבדנו ביחד וגם למדתי לבשל איתה.