מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, שרה דגן מספרת:

"שמי הוא שרה לוין, נולדתי בשנת 1946 בבית חולים עפולה שבעמק, להורי שושנה וצבי לוין, מקיבוץ שדה נחום. בקיבוץ היה נהוג להלין את הילדים בבתי ילדים, ואני גדלתי בבית ילדים אחד עם עוד 20 ילדים.

בבית הילדים למדנו בבוקר. עבדנו קצת אחרי הצהריים, ובין השעות 16:00 – 19:00 בערב הלכנו לבית של ההורים.

אבא שלי הקים בקיבוץ את המסגרייה, (עבודה עם ברזל, תיקוני מכונות, מחרשות וטרקטורים). אימא שלי הייתה אחת מהעובדות של המטבח הגדול שהכין את הארוחות לכל חברי הקיבוץ (ארוחות בוקר צהריים וערב).

כפי שסיפרתי, היינו יכולים להיות עם ההורים רק ארבע שעות בערב. בשעה 8:00 בערב ההורים היו מחזירים אותנו לבית הילדים שם השכיבו אותנו לישון בחדרים. בכל חדר הי ארבעה ילדים. בדרך כלל היו ההורים נשארים אתנו שעה ואז המטפלת האחראית הייתה מגיע לעשות כיבוי אורות וההורים הלכו.

אני ועוד ילדה אחת וילד אחד, שיש לנו קשרים עד היום, היינו שלושתנו קצת פחדנים מהחושך. זכור לי מבית הילדים שבקיץ בגיל שבע בערך, היינו יוצאים שלושתנו החוצה בלילה ובורחים לבית של ההורים שלנו, כמובן שכעסו עלינו מאוד. אך רק אמי שהבינה אותי השכיבה אותי לידה תחת השמיכה כדי שאבי לא יראה אותי, ומוקדם מאוד בבוקר הייתה מחזירה אותי לבית הילדים. במובן שאבי בסוף גילה והתקין בריח (מנעול) על בית הילדים מבחוץ וביקש מההורים האחרים לנעול אותו כשהם יוצאים.

אבל אני פחדתי וחיפשתי תחבולה, מצאתי. הייתה שומרת לילה שהייתה עוברת פעמיים או שלוש בכל בית ילדים בלילה כדי לראות אם כולם בסדר. אני וחברי, הבנו מהר שזה יכול לעזור לנו לברוח. אז ששומרת הלילה הסתובבה בין החדרים, אני וחברי היינו מתחמקים דרך הדלת שלא הייתה נעולה בזמן שהשומרת מסתובב ת בחדרים.

בחורפים היה קשה לברוח כי היה קר ורוח חזקה, אז הרבה ילדים היו ישנים ביחד במיטות או אם סמיכות עבות על הרצפה, וכך התגברנו על הפחדים.

סבתא שרה בילדותה

הזיכרון הכי רע שאני זוכרת היה התקופה הארוכה של ארוחות הבוקר הדוחות. כל בוקר היו מגישים לנו סלט, גבינה לבנה, לחם וביצים. אני שנאתי את ארוחת הבוקר כי הכריחו אותי לאכול את הביצים. כמובן שכל פעם הייתי נשארת אחרונה בשולחן האוכל כי לא הייתי אוכלת את הביצה. ניסו למצוא לי כל מיני דרכים שונות לעזור לי לאכול, אבל לא הסכמתי כי לא אהבתי ביצים. הכי גרוע היה כשניסו לערבב לי את הביצה בקקאו. הייתי מחביאה את החביתה בפה ויורקת אותה בשירותים. עד שמטפלת אחת עזרה לי והחזירה לי את הביצה לסיר, ואז היו ילדים שאכלו אותה במקומי.

אתגר הגיוס לצה"ל

כשהתבגרתי והגיע זמני להתגייס, לא רצו לגייס אותי מאחר והייתי רזה מדי ומתחת לנתוני סף הגיוס. מאחר ובזמנו התביישנו לא להתגייס, נלחמתי שאכן יגייסו אותי. לקחתי על עצמי אתגר לעלות כמעט חמישה קילו בפחות משבועיים. בסופו של דבר, קיבלתי אישור וגויסתי.

שירתי בתפקיד של מנהלת הלשכה של "דדו" – דוד אלעזר, שבזמנו היה מפקד פיקוד הצפון, ולימים הרמטכ"ל התשיעי של מדינת ישראל. סיימתי את שניים עשר שנות לימודי בבית הספר עין חרוד שבעמק בית שאן. לאחר שחרורי מצה"ל טסתי לארצות הברית, כדי ללמוד תואר ראשון בחינוך. לאחר חזרתי ארצה, יצאתי ללימודי תואר נוסף במכללת לוינסקי. במהלך שנות עבודתי עשיתי גם התמחות בחינוך המיוחד.

משנת 1997 נשלחתי מטעם הסוכנות היהודית לאנגליה ללמד בבית ספר של הקהילה היהודית. במהלך עבודתי, עשיתי את התואר השלישי באוניברסיטת אוקספורד היוקרתית.

זוגיות

את בעלי נחשון הכרתי בקיבוץ בו גדלנו. מגיל מאוד מאוד צעיר אנו היינו זוג, והיה ברור שפנינו לחתונה. בזמנו, בקיבוץ נעשו חתונות של כמה זוגות יחד. הטקס היה מנוהל על ידי מזכיר הקיבוץ וכמובן רב, וכך יצא שאני ובעלי נחשון התחתנו בטקס אחד אם עד שמונה זוגות.

ביולי 1972 הפכנו אני ובעלי נחשון להורים בפעם הראשונה. עדיין גרנו בקיבוץ, ואחד השמות הכי נפוצים ואהובים היה קרן, גם לבן וגם לבת. ואכן זה הוא שמה של בתנו הבכורה. כשלקרן מלאה שנה, החלטנו לעזוב את הקיבוץ, ולעבור לעיירת פיתוח חדשה בשם ערד. במרץ 1975 נולדה בתנו האמצעית.

לי ובעלי דאז היו זוג חברים שלאישה קראו עינת. מאוד אהבנו את השם, ועל כן קראנו לבתנו השנייה עינת. באוקטובר 1978 נולדה לנו בת הזקונים. בעת לימודי המד"צים שלי בנוער העובד, הכרתי ילדה בשם אדווה. מאוד התרשמתי מהשם והבטחתי לעצמי שאקרא לאחת מבנותיי אדווה. ועל כן בתנו השלישית נקראת אדוה. כשהגעתי לגיל 46, החלטנו אני ונחשון להיפרד ולהמשיך כל אחד בדרכו.

אני ובנותיי עברנו לגור בכפר סבא, מאחר שקיבלתי הצעת עבודה מבית הספר גולדה מאיר. ומאז אני חיה בעיר."

הזוית האישית

אור: היה לי כיף מאוד לשמוע מחדש את סיפורה של סבתי וללמוד על העבר שלה.