מאגר סיפורי מורשת

חיי כילדה בארץ ישראל

שמי שרה אשרף ליכט, נולדתי בשנת 1950 בחיפה להוריי יוכבד ושלמה דויטש.  גרנו בקריית מוצקין ובגיל עשר עברנו לסביניה בקריית ביאליק – אך כל חיי המשיכו להתנהל בקריית מוצקין.

בבניין שגרנו בו בקריית מוצקין היו שלוש קומות וגרו בו 32 משפחות. כולן שורדות שואה. בכל דירה חדר אחד, מטבח ושירותים. החדר האחד היה סלון, חדר שינה של כל המשפחה, החדר בו עשינו שיעורים. טלוויזיה כמובן שעוד לא הייתה וטלפון? מי חלם עליו בכלל.

אחי הצטרף אלינו אחרי ארבע שנים ומאז היינו ארבעה נפשות בדירה הקטנה, אך כל כך אהובה עלינו. כשהייתי בת עשר עברנו לקריית ביאליק לדירה קצת יותר גדולה, שבה אחי ואני ישנו בחדר אחד וההורים ישנו בסלון. ההורים שלי היו שורדי שואה, הם עברו את השואה בצורה קשה ואיבדו את משפחותיהם. הם עלו לארץ, הכירו פה והתחתנו. שניהם היו אנשים מאד אופטימיים ולא רצו לספר לנו כלום על מה שעבר עליהם – כך שמבחינתנו, אחי ואני, לא התמודדנו עם העבר הקשה שלהם.

לאחי ולי לא היה לנו אף פעם חדר פרטי, לבד- תמיד היינו יחד. לא היו מחשבים, לא מחשבונים אפילו, לא טלפונים סלולריים וגם טלפון היה לנו בבית רק כשהייתי בת 12. את המחשבון הראשון שהיה לי קיבלתי כשכבר למדתי בטכניון בשנה שנייה  כשהייתי בת 21. במכולת אימא הייתה קונה חצי לחם, שיספיק לאותו היום. תמיד היה סלט בבית, אך הירקות נקנו בכל יום: עגבניה או שתיים מלפפון ופלפל. כדי לצאת לשחק היינו שורקים מלמטה לחברים שירדו ונוסעים כולנו באופניים לכל מקום. בבית הספר למדנו מעל 40 ילדים בכיתה וקראנו למורה "מורי" או "מורתי" ומעולם לא בשמם הפרטי.

בילדותי 

שיחקנו את אותם המשחקים שאתם הילדים משחקים היום: קלאס, עמודו, תופשת, מחבואים ועוד. מעולם לא שיחקנו מול מסך – כי לא היו מסכים. דיברנו בינינו החברים המון, נפגשנו כל יום לאחר הלימודים ולאחר הכנת השיעורים. לא ישנו אחד אצל השני – כי לא היה מקום בדירה.

בגדים חדשים ונעליים קנו לנו פעמיים בשנה בפסח ובראש השנה וגם קיבלנו בגדים במתנות ממשפחה בחו"ל. הבגדים שלא התאימו כבר עברו או לאחים צעירים יותר או לילדי השכנים. אימא הייתה סורגת לנו סוודרים לחורף. הדבר שהיה הכי עצוב – לא היו לנו סבא וסבתא. לא לי וכמעט לאף אחד מחברי וחברותי, ובעצם איתך, הנכד שלי היקר, וכל נכדיי האחרים אני ממציאה את תפקיד הסבתא.

בבית הספר היה בכל בוקר מסדר של כל התלמידים ועשינו התעמלות בוקר. ביום שישי הקריאו פרק מהתנ"ך. אני הקראתי בימי חמישי את חדשות השבוע בחו"ל וחברה אחרת את חדשות הארץ. הייתה לנו תלבושת אחידה, חולצה תכלת וחצאית תכלת או מכנסיים שחורים. לא זוכרת אם היה כבר ג'ינס.

לביה"ס היינו מגיעים באופניים או ברגל. לכולנו היו אופניים שלא פעם נגנבו ונאלצנו לקנות חדשים או יד שנייה. הלכנו לחוגים, לתנועת נוער. יצאנו לטיולים מביה"ס וגם מהתנועה.

למדתי נגינה בפסנתר והתאמנתי אצל שכנים שהיה להם פסנתר. רק כשהייתי בשנה רביעית קנו לי פסנתר ישן. הפסנתר החדש הראשון שלי – קניתי אותו בעצמי. לחו"ל אף אחד לא נסע. אני הייתי בחו"ל בפעם הראשונה בגיל 31, כשכבר הייתי נשואה ועם שני ילדים.

הילדות שלי בקרייה הייתה מאד מאושרת למרות המעט שהיה לנו בבית.

למדתי בבית ספר יסודי "אחדות" בקריית מוצקין ואח"כ בתיכון. הייתי במגמה ריאלית בכיתות יא' ו יב'. אני שומרת על קשר עם הרבה מחבריי שלמדו איתי. למדתי בטכניון ואחר כך התחתנתי. נולדו לי שלושה ילדים ויש לי עשרה נכדים.

הזוית האישית

בן: היה כייף לשבת עם סבתא וללמוד על עברה ומשפחתה.

סבתא שרה: פשוט החזיר אותי לילדות, לחברות שלי, למשחקים שבהם שיחקנו. נהניתי מזמן איכות עם נכדי בן ועם רצונו לשמוע סיפורים מצעירותי.