מאגר סיפורי מורשת

שמי שמחה בן חמו. נולדתי בתאריך מיוחד ב-06.06.1944 שהוא יום הסטורי: הפלישה לנורמנדי "מבצע אוברלורד". זו הייתה פלישה אמפיבית של צבאות בעלות הברית המערביות בחופי נורמנדי שבצרפת הכבושה, שהתרחשה ב־6 ביוני 1944 עד ה-30 ביוני 1944 במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם השנייה.

נולדתי בברקן, כפר קטן במרוקו ליד גבול ספרד, להורים יחיא וזהבה בניון. שני הוריי נולדו באלג'ריה. אבי היה מייבא ומייצא אוכל ואימי היתה עקרת בית. למדתי בבית ספר יסודי צרפתי במרוקו עד גיל  עשר, אז מרוקו היתה תחת  חסות צרפת (היהודים לרוב נהנו מהגנה וביטחון).

ב-1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה המדינית. כמה שבועות לאחר מכן, החלו מאורעות נגד יהודים. הערבים רדפו אחרי יהודים עשירים. הם רצו להרוג את אבא שלי, ולכן היינו חייבים לברוח ולעזוב הכל כמה שיותר מהר.

נסענו לצרפת לעיר מרסיי שם המשכתי את הלימודים. בגיל תשע עשרה נסעתי לפריז ללמוד עיצוב בגדים באחד מבתי ספר הגדולים. לאחר שלוש שנים הכירו לי את בעלי ז"ל שמעון בשידוך, שבעה חודשים לאחר מכן התחתנו בפריז.

הבאנו לעולם שלושה ילדים: שני בנים ובת, יש לי שבעה נכדים: שתי בנות וחמישה נכדים.

תמיד אהבנו את ארץ ישראל. היינו באים לארץ בכל חופש גדול עם הילדים. אחרי כמה שנים קנינו בית וחיכינו לזמן הנכון לעשות עלייה.

עלינו לארץ בשנת היובל למדינה. זה היה מעמד מרגש מאוד. תקופת ההסתגלות היתה קלה כי בנתניה כולם מדברים צרפתית בכל מקום אז לא היתה בעיה של שפה. זאת הסיבה שעד עכשיו אני לא מדברת היטב בעברית למרות שעשיתי כמה אולפנים. יצאנו לגמלאות שנה לפני שעלינו לארץ, זה היה הזמן  הנכון, יכולנו ללמוד באולפן בלי לחץ של זמן .

מזג האוויר הישראלי היה בשבילנו חופש כל השנה, כל בוקר היינו קמים עושים הליכה בחוף הים. אחרי  שנתיים התחלתי להתנדב בבית אבות פעמיים בשבוע . היינו הולכים כל פעם לבקר צרפתי אחר שהיה בבית אבות בנתניה עד שפרצה הקורונה .

לפני שש שנים בעלי נפטר מדום לב. זה היה לי מאוד קשה. התחלתי ללכת לשיעורי תורה בבקרים והכרתי חברות חדשות. אבל אז באה תקופת הקורונה שהיתה קשה כי אני הייתי רגילה לצאת כל יום, להישאר בבית לבד היה קשה מאוד .

הזוית האישית

פריאל: סבתא יקרה, תודה שסיפרת לי את סיפור חייך, מאחל לך בריאות, אושר, נחת