מאגר סיפורי מורשת

אני שמחה טנורג'י, בת 68. נולדתי בתאריך 27.2.1955 בעיר חדרה, ישראל. שמות ההורים שלי הם שלום ושרה, הם עלו בשנת 1948 מפרס (איראן) בעקבות המשפחות שלהם, כל אחד בנפרד, והם נפגשו בארץ והתחתנו פה והביאו 8לעולם שמונה ילדים.

נולדתי בחדרה וכשהייתי בת שלושה חודשים ההורים שלי עברו לירושלים, לכן גדלתי שם. למדתי בבית יעקב, בית ספר דתי, עד כיתה ח'. בכיתה ט' התחלתי ללמוד את מקצוע התפירה. בבית הספר היה לי מאוד כיף, היינו בונים לעצמנו משחקים, לדוגמא – לוקחים אבנים ומשחקים חמש אבנים, לוקחים מקלות ומשחקים צעדי ענק ומדברים אחד עם השני בעזרת חוט ופחיות כמו 'ווקי טוקי'.

היו לי הרבה חברים בילדותי אבל יש אחת ויחידה שנשארה חברה עד היום, כבר כמעט 55 שנה – שמה מרים בן דוד. עד היום אנחנו חברות בנפש, לא נפרדנו מעולם, רק פעם אחת בחיים היה לנו ויכוח. התחתנו בהפרש של ארבעה חודשים, עשינו את הירח דבש שלנו יחד וגידלנו את הילדים ביחד באותה שכונה. מה שייחד אותה מהחברות האחרות הוא שיש לה לב ענק והיא אישה רגישה ומיוחדת.

בבית הספר הדתי היה רק מורות והן היו ממש קשות ורעות. אם היית מפטפט או מפריע, היו מוציאים אותך להמון שעות או מרביצים לך עם מקל לאצבעות וגם היה קשה ללמוד כי זו הייתה כיתה ענקית עם 40 תלמידים. החוויה הטובה שלי מבית הספר היא שהייתה לנו מסעדה בבית ספר וכל יום היינו אוכלים שם, היה בה אוכל מאוד טעים. בנוסף, בתקופת הלימודים היו לי הרבה חברות והייתי מקובלת מאוד, כל מוצאי שבת היינו מבלות.

עבדתי במשך 35 שנה במשק בית וניקיון, בחרתי בעבודה זו מפני שהיו לי שלושה ילדים קטנים, והעבודה הזו סיפקה לי את הגמישות הדרושה כדי להוציא אותם מבית הספר והגנים ולא לשלם על צהרונים. העדפתי להוציא אותם מהגנים ושיהיה לי הרבה זמן פנוי לבשל להם ולהיות איתם, וגם כיוון שהמצב הכלכלי היה פחות טוב. בעבודה הרגשתי כמו בית וכמו משפחה, הם נתנו לי להרגיש לא כעובדת אלא כבת בית. הייתי הולכת לאירועים מטעם העבודה והייתי בקשר טוב איתם. אהבנו אחד את השני כמו משפחה והקשר איתם נשמר אפילו עד היום.

בן זוגי היה שכן שלי, היינו חבורה גדולה ועם הזמן התאהבנו. מגיל 14 אנחנו ביחד. כעבור שנה מהנישואים הבאתי את בני הבכור ואחרי שנתיים וחודשים נולדה הבת השנייה (אימא של עילי). החלטתי שאני לא רוצה יותר ילדים כי היה קשה להתקיים מבחינה כלכלית. אחרי זמן מה חליתי ואני פחדתי מניתוחים. הרופא אמר שבמקום ניתוח אפשר להיכנס להיריון, אז נכנסתי להיריון והחלמתי, אבל ההיריון לא צלח. בעקבות מקרה זה החלטתי להביא עוד שני ילדים. נכנסתי שוב להיריון והבאתי את הילד השלישי. אחרי שנתיים וארבעה חודשים הבאתי את הילדה הרביעית.

כיום יש לי תשעה נכדים ואני אספר על הולדת עילי: עילי הוא הנכד השלישי שלי וזו הייתה התרגשות כמו הפעם הראשונה, כי היה הפרש של שש שנים בין הנכדים עד שעילי נולד. אני הייתי בלידה של עילי אך כיוון שזה היה ניתוח קיסרי, לא יכולתי להיות בפנים. לאחר שהוא נולד נכנסתי לחדר וראיתי תינוק קטן וחמוד שלא הפסיק לבכות ולצרוח.

אירוע מרגש במשפחה היה כשישבנו ביום שישי כולם לאכול והבן שלי ואשתו קמו וסיפרו שהם בהיריון עם תאומים. אירוע זה הוא מיוחד בשבילי כיוון שהיריון עם תאומים מבחינתי זה מאוד מרגש ואפילו קצת שונה מהיריון רגיל.

חפץ שעובר בירושה אצלי במשפחה הוא צמידים מזהב שאימא שלי הורישה לי וכמובן שאני מתכוונת להעביר אותם בירושה גם לבנותיי.

היום אני בפנסיה וגם בעלי. ביומיום אנחנו מתעוררים, עושים הליכה, אוכלים ארוחת בוקר, יוצאים קצת לטייל, אוכלים צהריים, נחים. התחביב העיקרי שלי הוא לנקות כי אני אוהבת שהבית נקי ומסודר. החלום שלי הוא לראות את הנכדים שלי מתחתנים ולראות את הנינים שלי. אני גאה בנכדים שלי, בדרך שלהם ובהצלחות שלהם. הם כולם ילדים טובים, ממושמעים ומנומסים.

תקופת הקורונה עברה עליי מאוד קשה והייתי ממש חרדתית מבחינה בריאותית, לא נפגשתי עם הילדים והנכדים, הייתי רוב הזמן בבית, בעיקר דיברנו בטלפון ודרך המרפסת ואפילו עשינו חגים יחד בזום.

מסר לדור העתיד

אני רואה את כל המקרים האלימים שיש כיום בחדשות שנובעים בעיקר מאלימות מילולית תחילה, ואני רוצה לומר לך נכדי – תמיד לשמור על מילותיך טובות ונקיות, ולנהוג רק באהבת חינם כלפי האחר, ותמיד ללכת לפי המשפט ״ואהבת לרעך כמוך״.

הזוית האישית

עילי הנכד המתעד: היה לי מאוד מהנה לשבת ולדבר עם סבתי על ילדותה וסיפור חייה, גיליתי עליה המון דברים חדשים ומעניינים.

סבתא שמחה: נהניתי מאוד לשתף את נכדי בסיפור חיי ואני מקווה שהוא למד ממני לפחות מסר אחד שיוכל לקחת אתו להמשך החיים וליישם.