מאגר סיפורי מורשת

ילדות ומשפחה:

שמי מאיה, נולדתי בבלרוס בעיר פולוצק ב –  16.12.1958  קבלתי את השם מאיה לזכרו של סבא שלי, שקראו לו מוניה. הוא נהרג בתחילת מלחמת העולם השנייה. הייתי הילדה הבכורה להורי שהיו זוג צעיר. אמא הייתה בת עשרים ואבא בן עשרים ושלוש כשנולדתי. אחרי שנה נולד לי אח בשם דימה (דמיטרי).

לאמי קראו ריבה (בעברית רבקה), לאבי קראו זיאמה (בעברית זלמן). הוריי עבדו ביחד באותו מפעל, אבל אופי עבודתם היה שונה.

אבי היה חשמלאי, אמי עבדה עם זכוכית. היא הייתה חוזרת הביתה ובבגדיה נשארו חתיכות זכוכית.

שם המשפחה של הוריי ושלי היה פוליאקוב. משמעותו גרסה של השם פולק שפירושו "פולני". אחד השמות הרבים המתייחסים לבני העם הפולני.

ליד ביתנו היה נהר בשם "דבינה מערבית" – בו  נמצא חוף עם חול, ופארק גדול עם הרבה משחקים. נהגנו לשחק בלונה פארק. עלינו על הגלגל הענק, והיו שם גם דוכני אוכל וקרוסלות. שיחקנו גם קלאס וכדורגל. אני שיחקתי כדור עף,  והשתתפתי במשחקי טניס שולחן.

בשעות הפנאי שיחקנו עם ילדים מהשכונה, וקראתי הרבה מאוד ספרים. נהגתי ללכת לספריה – והשאלתי עוד ועוד ספרים. לפעמים הייתי לוקחת בבוקר ספר, קוראת אותו ומחזירה אותו באותו הערב, ולוקחת ספר חדש.

כל שנה הורי שלחו אותי ואת אחי למחנה קיץ (מטעם העבודה שלהם) לחודש ימים. שם בילינו, גרנו, ושיחקנו עם ילדים נוספים שהגיעו למחנה הקיץ. במחנה עצמו היה אגם גדול, שחינו וצללנו ושיפרנו את כישורינו בשחייה ובערב עשינו הצגות .

בסוף החודש היינו עושים מדורה, ומסיבה גדולה עם מסכות ותחפושות, במחנה היו גם תחרויות ספורטיביות.

אני ואחי חונכנו לכבד אנשים, לכבד קודם כול את המשפחה, ללמוד תמיד, והרבה, לקרוא ספרים, להימנע מכעס, ותמיד לנהוג בנימוס כלפי האחרים.

חגים ומסורת

נהגנו לחגוג את ה"נובי גוד" (השנה החדשה) שזה החג שאני אישית הכי אהבתי, בגלל שחגגנו אותו, עם עץ אשוח גדול מלא בקישוטים. האמנו בדד מרוז (סבא כפור) שיביא לנו הרבה מתנות. אמרו לנו שאם נקשיב ונתנהג יפה, הוא יכנס דרך ארובת הגג, וישים לנו מתנות מתחת לעץ החג.

את חג הפועלים ( האחד במאי) חגגנו ביציאה לרחובות, עם שירים ומזמורים. כולנו שרנו והלכנו עם אנשי העיר לאורך הרחובות.

חגגנו גם את חג השביעי בנובמבר שמצוין כ"יום המהפכה הבולשביקית", שהיה חג לאומי בברית המועצות, ונערך בו מצעד המפלגה הקומוניסטית, בכיכר האדומה שבמוסקבה.

כילדים אכלנו בבית כמה מאכלים מיוחדים, ומאוד אהבתי לאכול אותם במיוחד בשבת, לדוגמא: תפוח אדמה מטוגן, תפוח אדמה טחון וממולא עם בשר(דראניקי), תפוח אדמה בתנור, כרוב ממולא בבשר בקר ולפעמים עוף, והרבה מרקים, לדוגמא מרק סלק אדום ומרק עוף, מרק ירקות וכו'.

כשהייתי בבית הספר הייתי בארגון שנקרא: октябренком, пионеркой и  комсомолкой,  שזה סוג של קבוצות בבית הספר שהתאחדו ועזרו לאנשים מתקשים. הארגון הזה היה קיים עד שנות השמונים, ואז נגמר בגלל שינויים מדיניים בממשל המדינה.

נישואין והשכלה:

בגיל שמונה עשרה, לאחר סיום לחמודי בבית הספר, הלכתי ללמוד באוניברסיטה, בעיר שבה נולדתי. למדתי חמש שנים באוניברסיטה וסיימתי בהצטיינות תואר שני בהנדסת בניין. בסיום לימודי באוניברסיטה עבדתי כמהנדסת במפעל לשיפוץ רכבים, ובזמן העבודה, פגשתי את בעלי שלמד גם כן באותה אוניברסיטה, וגם היה מהנדס בניין.

לאחר ארבעה חודשים התחתנו ונולדו לנו שתי בנות. הבכורה נולדה לאחר שנה והשנייה כעבור שנתיים.

העלייה לארץ:

בשנת 1990 אני ומשפחתי עלינו לארץ ישראל, הגענו ארצה דרך פולין. כשהגענו לנתב"ג היו הרבה אנשים, ולא הספיקו לחלק תעודות  כנדרש לכל אחד. מאוחר יותר העבירו אותנו למלון בלוד, שם גרנו כשבוע. נהנינו במלון מאוכל טוב ופעילויות שונות. אחרי שהייה של שבוע במלון, הגענו לעיר חיפה, שם שכרנו דירה אני, אחי והוריי.

הילדים שלי הלכו לכיתה א' בשנת 1991.

קצת אחרי שעברנו להתגורר בחיפה, התחילה מלחמת המפרץ. חילקו לנו מסיכות אב"כ. היו הרבה אזעקות, והיה לנו חדר מיוחד בדירה, שיעדנו לחדר לשהייה בזמן האזעקות. היינו כל המשפחה בחדר אחד קטן. היה לנו מסקנטייפ והיינו אוטמים איתו את הדלת של החדר. זהו אחד האירועים שאני תמיד אזכור.

כיום:

כיום אני בת שישים ושתיים וממשיכה לעבוד כמתכננת מערכות אינסטלציה, במשרד בחיפה. בעלי עובד באתר בניה במרכז הארץ, בונה בנייני מגורים. אנחנו גרים בנוף הגליל כבר עשרים ושש שנה, בדירה שקנינו בשנת 1995.

בנותיי בנות שלושים ושש, ושלושים ושבע, ויש לי שלושה נכדים. הנכד הכי גדול גיא בן שתים עשרה, איתי הנכד האמצעי בן עשר ועידן שהוא הנכד הכי קטן שלי בן שנתיים. אני אוהבת לפגוש את נכדיי ולבלות איתם.

הזווית האישית

גיא: נהניתי מאוד לשמוע את סבתא שלי מספרת סיפורים מחייה שאפילו לא ידעתי שהם קיימים. אני רק למדתי והעשרתי את הידע על משפחתי.

סבתא: אני נהניתי לשבת עם הנכד שלי, ולבלות איתו את הזמן, ולספר לו את סיפור חיי. אני רוצה להגיד שאהבתי את התוכנית הזאת, כי חשוב שהילדים ילמדו על השורשים שלהם ושלפעמים יבינו גם אותנו.