מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, יהודית אנגלרד נולדה בבגדאד, עיראק, בשם פאוזיה צפר, החמישית במשפחה בת שמונה ילדים. אביה, נאג'י צפר (ספר) היה מהנדס הרכבות של העיר בגדאד ואימא, ז'ולייט (ויולט) הייתה בישראל צירה במפלגת העבודה.

סבתא מספרת שעלתה לישראל עם משפחתה בשנת 1951, כשהייתה בת חמש, כשהגיעה לארץ קרעו לה את כל התעודות ולכן עד היום לא יודעת מה הוא יום הולדתה. אחר כך התגוררו בתל אביב ואחר-כך ברמת גן. בהיותה נערה ובבגרותה רקדה בסטודיו של להקת בת דור.

סבתא החלה לצייר בשנות הארבעים לחייה ולמדה בכוחות עצמה, בלא מסגרת רשמית. בשנת 2005 החלה להציג ומאז הציגה בעשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם: ב-2015 יצרה שתי עבודות וידאו ארט.

חברה באיגוד האמנים הפלסטיים בישראל, בארגון הבינלאומי של האמנים הפלסטיים של אונסק"ו ובעמותה לחקר אמנות נשים ומגדר מייסודה של ד"ר רות מרקוס.

סבתא נשואה מאז 1974, מתגוררת בהוד השרון. איבדה את בנה הבכור בהיותו ילד בן ארבע. היא אם לשלושה ילדים בוגרים. אחותה, רות צופר, היא פרופסור חבר במחלקה לספרות השוואתית, לימודי נשים ומגדר, ולימודי יהדות באוניברסיטת מישיגן.

סבתא סיפרה לי שהיא היתה קטנה וגרה במערב רמת גן היא אהבה ללכת ללול של התרנגולות ונשארת שם עד השקיעה. אהבה להסתכל על התרנגולות ולהתנתק מהעולם. סבתא שלי לא ידעה שבבוא הימים תהיה ציירת אבל כל דבר שעשתה היה תמיד מלימוד עצמי.

מדוע בחרתי בסבתא יהודית:

בחרתי בסבתי יהודית מכיוון שהיא נולדה בעיראק והיא היחידה בין הסבים והסבתות שלי שנולדה מחוץ לארץ ישראל. סיפור חייה הוא משמעותי בשבילי ומעורר השראה. היא אישה מאוד מיוחדת שהשיגה הרבה בחייה.

הראיון איתה הוא הזדמנות עבורי להכיר אותה יותר לעומק.

בחרתי להתמקד בשנת העלייה של סבתי לארץ. זה קרה בשנת 1951. בתקופה זו עלו לארץ ישראל רבים מיהודי עירק ובהם גם סבתי ובני משפחתה הרבים. העלאתם של יהודי עיראק לארץ ישראל נקראה מבצע עזרא ונחמיה.

בשנת 1948 התגוררו בעיראק מאה ושלושים אלף יהודים בקרב אוכלוסייה של 2.5 מיליוני ערבים. רוב יהודי עיראק גרו בבגדד ובסביבותיה, והיו בעלי השכלה ומבוססים כלכלית. יהדות עיראק הייתה גאה ביהדותה וחלק מהנוער שלה היו פעילים בתנועות ציוניות. למניעים הציוניים שהביאו את יהודי עיראק לעלות ארצה, נוספו לאחר הקמת המדינה סכנות קיומיות. היו יהודים שנאסרו באשמת ריגול, רכוש יהודי הוחרם ונאסרה יציאתם של יהודים מעיראק.

מדינת ישראל ניהלה מגעים עם השלטונות העיראקיים לקבלת היתר להעלאת יהודי עיראק.

רק בשנת 1950 הסכימה ממשלת עיראק להתיר יציאת יהודים בתוך פרק זמן מוגבל, בתנאי שיוותרו על נתינותם ועל רכושם. מאה אלף יהודים נרשמו מיד לעלייה. מהם אף השתתפו במימון הטיסה לישראל שאִרגנו הממשלה והסוכנות היהודית. כמאה ועשרים אלף יהודים מעיראק עלו לארץ במסגרת "מבצע עזרא ונחמיה". וכך הועתקה הקהילה היהודית בעיראק למדינת ישראל.

מקורות: מטח המרכז לטכנולוגיה חינוכית

הראיון עם סבתא עובד לסיפור עלייתה וחייה בישראל

אנו נמצאים כאן בסטודיו לציור של סבתי הממוקם בביתה שבהוד השרון. כמה נעים לקיים את הראיון כשאנו מוקפים בעבודותיה – ציורי שמן על קנבסים מתקופות שונות. בבית שבנו סבא וסבתא שלי לפני קרוב לעשרים שנה כבר לא מתגוררים ילדים ורק הנכדים והמשפחה המורחבת באים לבקר אותם. הראיון נערך ביום שישי אחר הצהריים.

סבתא מספרת:

"עליתי לארץ בגיל ארבע, אני לא זוכרת את העלייה, אבל אחיי ואחיותיי סיפרו לי את קורות המשפחה. עליתי לארץ עם כל משפחתי הגדולה על שמונת אחיה. אני הבת החמישית, יש לי שני אחים והיתר בנות. כולם השתקעו בארץ מלבד אחותי שהיא פרופ' באוניברסיטת מישיגן.

הגעתי לארץ במטוס. השארנו אחרינו מסורת שלמה והרבה זיכרונות, אבל הציונות והכמיהה ארצה הייתה חזקה יותר. לא היינו דתיים אבל היה לנו קשר מיוחד לאדמה בציון. העלייה נמשכה יום שלם.

מהסיפורים של בני משפחתי הבנתי כי כשעלינו לארץ, לא לקחנו כלום, כיון שאסרו עלינו. עד היום אחת החוויות הקשות שאני נושאת עימי היא הידיעה כי אפילו תמונות ותעודות לא לקחנו פרט לדרכון. בכניסה לארץ החרימו לנו את כל התעודות ואת כל התמונות. עבורי היתה זו מחיקה של העבר באופן שהשאיר אותי מצולקת כל חיי. חשתי שבגדו בעברי ובהיסטוריה שלי והשאירו אותי בעיקר בלי תאריך לידה. עד היום אני חוגגת את יום הולדתי בתאריך שרירותי שסביבו נדמה לבני ביתי שנולדתי. אין לי וודאות.

אני פחות זוכרת את התקופה הזאת שבה עלינו לארץ, כי הייתי קטנה. הדבר המשמעותי ביותר שקרה לי בעלייה לארץ היה הרצון העז שלי להתנתק מכל מה שהיה קשור במוצא העיראקי שלי. השם שנתנו לי בלידתי היה "פאוזיה", ומאז העלייה ארצה – כל מי שהעז לכנות אותי בשם זה היה מקבל ממני מבט נוקב וזועף. הפנתי עורף לכל התרבות והמסורת עליה גדלתי. אם חלילה היו משמיעים בבית מוסיקה ערבית, משוחחים בערבית, שמים סרט ערבי או אום כלתום הייתי כולי נבוכה, מתביישת כאילו נפל עליי עולמי.

לקח לי הרבה שנים להישיר מבט למוצא שלי. התחתנתי עם סבא שלך, יעקב, שהוא ממוצא גרמני ושנינו בנינו בית של נישואי תערובת. עשיתי כל מה שיכולתי להיות כמו התרבות הייקית ממנה בא בעלי. הבישולים, התרבות ואפילו כמה מילים ביידיש. כל מה שיכולתי לשכוח מעיראק ומבית אמי – מחקתי.

החיים במעברה

עם הגעתנו ארצה, קיבלנו צריף ביד המעביר (מעברה) וזכורה לי חוויה לא נעימה. הצריף היה נמוך אז בכל פעם שהיה שטפון באיילון שלנו הוצף במים. שמו את אח שלי, מנשה, על המקרר עד שהוציאו אותנו מהבית. אבא שלי מצא במעברה צריף אחר, אבל היו בו המון נחשים ופשפשים ולא היה לנו איפה לגור, לכן, שפכו מים רותחים על הקירות כדי לנקות. כמו-כן היו זאבים ושועלים בלילה. אני היום לא מאמינה שאלו קורות חיי בילדותי אבל השיחה עמך והריאיון מכריחים אותי להתעמת עם העובדות, גם אם הן כואבות. אני זוכרת את השנים שלי ברמת גן ופחות את הילדות.

למדתי בתל אביב ואח"כ עברנו לרמת גן ועברנו לבית ספר איילון. בגיל מבוגר יותר למדתי פקידות שנתיים ועבדתי תקופה בבנק לאומי. השנים הובילו אותי למספר קריירות, אבל אף אחת מהן לא היתה הייעוד שלי כמו הציור אליו הגעתי רק לאחר שהילדים גדלו וכמעט עזבו את הבית.

אחותי הגדולה מספרת כי היה לנו בעיראק בית ענק, חיינו שם כמו בקומונה. לכל זוג היה חדר משלו. לאימא שלי היתה כובסת ומנקה. אורח החיים היה מפנק ונוח. לא היה לנו מחסור והכל היה בהיפוך גמור לתנאים בהם התקבלנו בארץ. כשאבא שלי היה הולך לשוק היה מצטרף אליו מישהו שיסחוב את הדברים שקנה. היתה לי מטפלת שטיפלה בי כשהייתי חולה. לקחה אותי לבתי כנסת שיברכו אותי שאהיה בריאה. אבא שלי היה מהנדס רכבות ולא היה חסר כסף.

אני לא זוכרת את השנים הראשונות שלי בארץ. הייתי מאד קטנה והדחקתי את התקופה הזאת. לא הרגשתי שלמה עם מי שאני והתרבות שבאתי ממנה. לא יכולתי להיות מי שאני והתביישתי בעצמי, בשפה. לא היתה לי שום זהות שהייתי שלמה איתה. היו לנו חברי משפחה, כולם בנו את עצמם והכיתה שלי היתה די הומוגנית. לא הרגשתי איפה ואיפה בכיתה.

לאחרונה עבדתי בגלריה שלי על עבודות כמו הגירה, מחיקה, איבוד פרופרציה, חוסר איזון, מהגרת אבל ליידי. שם מצאתי שהתבזבזו לי הרבה שנים כדי לדעת מי אני. רק דרך האמנות ועוד חוויות קשות שעברתי בחיים חזרתי לשורשים שלי. אני מאירה פנים לתרבות ממנה באתי. לוקחת ממנה את אינסוף הניואנסים, הצלילים, הריחות, הקולות, הטעמים, השפה – בולעת באהבה את החסר שהיה לי כל השנים. עכשיו יש לי כבוד לעדה. כל משפחתי משכילה ואני גאה בהם. אחד מרגעי השיא היה כשהתחלתי לקרוא לעבודות אמנות שלי במילים בערבית: "חושתוקי". והעלתי תערוכה הנושאת את שם זה.

השפה שלי היא עברית, ככה אני מרגישה. ברור שכשגדלים מגיל צעיר ושומעים שפה אז קולטים אותה ולכן אני גם יודעת ערבית, אבל נוח לי לדבר בעברית. למרות שאני מאד אוהבת את השפה והתרבות הערבית ואת האמת שלה, ובניגוד לעבר, היום אני יכולה להזדהות ולהוקיר את העדה העירקית. במהלך השנים גיליתי את היופי בלהיות ישראלית. השילובים שהצלחתי לחבר בחיי מאד מרגשים. למדתי לרקוד בתור בחורה בבת –דור, התרבות של סבא יעקב נכנסה לי עמוק לתוך השורשים שלי: מוזיקה קלאסית, חזנות, זמירות. בשלב מסויים אף ניהלנו אורח חיים דתי. האהבה שלי לשפה גם היתה חלק ממאבק שניהלתי במסורת של העדה העיראקית (השידוכים בגיל צעיר). התאהבתי במי שהתאים לי בגיל שהתאים לי, בלי להתפס כ"דור שני" לעולם. הייתי צברית, התהלכתי בצעדות הגלבוע/ כנרת/ירושלים.

 סבתא שלי

סבתא בעבודת היצירה שלה

הזוית האישית

הללי: במהלך הראיון עם סבתי הרגשתי שהתקרבתי אליה והופתעתי לגלות שאני לא מכירה אותה כמו שאני חושבת. ראיתי עד כמה סיפור חייה מורכב וגם כמה היא שונה מסבא שלי. אהבתי את מסע חייה והתרגשתי לשמוע את סיפורה. זוהי פעם ראשונה שראיינתי מישהו ונוכחתי לדעת שמדובר במשימה מאתגרת המצריכה הרבה ריכוז, חשיבה מוקדמת ותשומת לב. שמתי לב לכך שהמראיין בעל תפקידים רבים וצריך גם לחשוב על איכות השאלות והאווירה של הראיון וגם להקשיב ולהיות סקרן ונוכח.

הראיון חידש לי דברים רבים. לדוגמא, שיחה עם אדם קרוב לפי תבנית של שאלות קבועות. בדרך כלל אני מנהלת שיחות עם בני משפחתי באווירה פתוחה ונינוחה ופחות מחושבת ומתוכננת מאשר בראיון. הראיון גם חידש לי את הידע אודות סבתי וגם את החומר הרב שמצאתי עליה באינטרנט. אני חושבת שלמרות שניגשתי לעבודה כמו משימה בית ספרית- סיימתי אותה בהרגשה שזכיתי להכיר את סבתא שלי יותר לעומק.

כשקראתי וחקרתי את עליית יהודי עיראק לארץ, כל המידע היה חדש לגמרי עבורי. פגשתי כבר סיפורים על עליית יהודי אתיופיה לארץ במבצע שלמה וגם ידעתי על העלייה הרוסית אבל השנים האלה שמיד אחרי הקמת המדינה היו מאד מסקרנות ומעניינות. אני מודה לסבתי ששיתפה אותי ברגעיה הקשים, המהנים והמצחיקים שקרו לה בחייה. לא הייתי נחשפת לדבר הזה לולא זו היתה עבודה בית סיפרית.