מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים דורה שרישבסקי. היא היא נולדה באוקראינה ב1932 בעיר דנפרופטרובסק.

לסבתא שלי יש שני אחים תאומים.

סבתי היא ניצולת שואה. כשהשואה התחילה סבתא הייתה בת תשע ושני אחיה היו בני ארבע.

הם גרו ברחוב שהיה מחולק לחצרות ובכל חצר היו כמה בתים. הרחוב היה בעיר דנפר באוקראינה. כשהכריזו על המלחמה, לקחו את אבא של סבתי להתקוממות אזרחית (אלו אנשים שלא הוגדרו כחיילים אבל לוקחים אותם להגן את המדינה). לסבתא היה חופש קצר ולכן בכל בוקר הם הלכו עם ילדים אחרים לחצרות, לאסוף בקבוקים, בשביל החיילים, שימלאו אותם בנוזל חם, ויזרקו מתחת לטנקים, כדי שהטנקים יתפוצצו.

בהתחלה הכל היה שקט אבל הכל התחיל ב-21 ביולי 1941, כשהחיילים של גרמניה התחילו להתקרב, הם התחילו לפוצץ בתים. כשאמרו אור אדום, המשפחה של סבתי ירדה לבור עמוק וארוך, ובתוך הבור היו משני הצדדים מדרגה שהיה ניתן לשבת עליה. המיטות של האחים ושלה היו מסודרים באות-ח, אמא שלה סיפרה לה שכשהם ישנו ואמא שלהם שמעה שנפל טיל, היא ישבה באמצע האות ושמרה עליהם בשביל שאם ימותו, אז ימותו כולם. כשהם היו שואלים בבוקר אם נפלו טילים והיא אמרה שלא בשביל שלא להדאיג. הם ישנו כל כך חזק שהם לא שמעו שלידם התפוצצו טילים. וכך הם חיו. יום אחד בא אבא שלהם ואמר: "מריה תכיני את עצמך ואת הילדים כיוון שמחר תבוא משאית שתסיע אתכם מחוץ לעיר"

יום למחרת באה משאית שהסיעה אותם לתחנת הרכבת, ושם עמדה רכבת ארוכה אבל לא היו בה מקומות ישיבה, ולכן סבתא שלי עם האחים שלה, ישבו על הבגדים ואמא שלה עמדה כל המסע.

הם נסעו יומיים עד שהגיעו לכפר. הכפר היה באזור קרסנודר והיה חמישים קילומטר מתחנת הרכבת. סבתי עם משפחתה גרו שם כמה חודשים, עד שבא אליהם בעל הבית ואמר: "מריה תיקחי את הילדים שלך ואני אעזור לך להגיע לתחנה. כדאי שתיסעו מפה כיוון שהגרמנים באים "

הוא הסיע אותם לתחנה, וכשהגיעה הרכבת כל הקרונות היו מלאות בצינורות. כל הנסיעה הם ישבו על הצינורות וכך הם חסכו כוחות. הם הגיעו לסטלינגרד ובגלל ששם לא היו בתים, הם היו צריכים לחיות בחוץ. הם חיו כמה ימים שם ואז אנשי עזרה, באו ואמרו להם לעלות לאוניה. הם הגיעו לכפר קטן ושם הכריחו את ילדיהם לעבוד. הם אספו חמניות וחציר כדי לחמם את האח, וסבתי עזרה מאוד בבית, ולא רק שם. האחים שלה לא עזרו כיוון שהיו קטנים.

היה חורף והחיילים התאספו שם, הם באו לשם ברגל בחושך, וכדי שיוכלו לנוח חילקו אותם לבתים, למי שהיה בית יותר גדול היו שם יותר חייליים. ושם אמרו לסבתא שלי ללכת לקחת חציר, ולבוא עם החציר שעליו החיילים ישנו, כשהם היו הולכים, סבתי היתה לוקחת את החציר ומחזירה למקום, ושם היא פגשה את ניורה והן נהיו החברות הכי טובות. לאן שסבתא שלי הלכה שם גם הייתה ניורה. הם חיו שם במשך שנה ואז אמרו לאמא שלהם, שבתאריך מסוים הם הם צריכים להיות מוכנים לפינוי, כדי שאם הגרמנים יבואו, אז שהמקום היה ריק. משם הם נסעו, ובדרך הם פנו לסיביר כי בגלל הקור התחילו למות ילדים, הם הגיעו לאורסק ואמא של סבתי לא רצתה להמשיך במסע, אבל הכריחו אותם, ולכן היא הלכה לרופא, שאמר: "שהאימא הזאת לא תמשיך במסע כי היא תאבד את ילדיה".

שם הם נשארו לגור, סבתי הייתה מאוד מחוברת לאחים שלה, כיוון שהיא  הייתה לא רק אחותם אלא אמא שנייה בשבילם. שם נתנו להם כרטיסיות בשביל שיוכלו לקבל לחם ועוד כמה דברים, לאחים שלה לא היו כרטיסיות כיוון שהם  בגן, ואם הם היו חולים ולא הגיעו לגן אז סבתי הייתה הולכת בשבילם לקבל את האוכל שלהם.

ב-4 באוקטובר הם חזרו לאוקראינה, הבית שלהם היה הרוס ואחותו של אבא שלה שגרה ליד התחנה, חזרה קצת לפניהם, ולכן הם באו אליה ושם הם גרו. האחים שלה הלכו לכיתה א', סבתי הייתה צריך ללכת לכיתה ה', אבל לא הייתה כיתה כזאת, לכן סבתי ישבה בבית ועזרה לדודה שלה. אמא שלהם השאירה אותם אצל הדודה לבד, ונסעה לדנייפר. אמא שלהם חזרה רק בסיום המלחמה.

הזווית האישית

אביטל: סבתא גרה איתנו עד גיל תשעים. אני מאוד שמחה שהיא הייתה סבתא שלי, ואני תמיד אזכור אותה בלב ואני שמחה מאוד לעשות עליה את העבודה שלי.