מאגר סיפורי מורשת

שמי ליבי, ואני בחרתי לתעד את סיפורה של סבתי האהובה אורה במסגרת השתתפותנו בתוכנית הקשר-הרב דורי.

בית ההורים

סבתא אורה נולדה בלוב, בעיר טריפולי בשנת 1948, בשם "לאורה" על שם סבתא שלה. בלוב היה נהוג לקרוא לנכדים על שם הסבים שעדיין היו בחיים, כמחווה של כבוד כלפי המבוגרים. גם כשאני נולדתי הוסיפו לשם שלי את השם "אור" על שם סבתא אורה.

להוריה של סבתי, יצחק ודבורה, היו שנים עשר ילדים. סבתא הייתה הרביעית מבינהם. שמות כל האחים: מרים, ג'וליה, יעקב-בינו, לאורה (סבתא אורה), רחל, איריס, שושנה, יהודית, דוד, אלי, מורדי, צביקה. 2 מהאחים, בינו ויהודית נפטרו בארץ ממחלות כשהיו ילדים.

אביה של סבתא אורה (סבא רבא שלי) עבד בתור "נהג מונית" בכרכרה עם סוסים, ואימה הייתה עקרת בית. הם תמיד היו אנשים שמחים ששימחו אחרים, והיו מאושרים, אהבו לעזור ואהבו לארח. שניהם יפי תואר. אביה היה לובש חליפות והאימה לבשה שמלות ותמיד דאגה להיות מטופחת עם לק בציפורניים ותסרוקת בשיער.

סבתא ארורה זוכרת שבלוב הם גרו בבית רחב ידיים, בן שתי קומות, עם חצר רחבה ובאר מים במרכז. הם גרו בשכונה יהודית, בה היה בית כנסת וים. אנשים היו נוהגים להיפגש בבית הכנסת ובמאפיה. בימים רגילים היו אוכלים בשר ודגים ובשבתות קוסקוס, "שורבה" – אורז או פסטה ברוטב אדום כמו מרק, מרק "ברודו", עסידה – בצק מקמח ומים עם רוטב חריף בצד וכל מיני תוספות. הם היו קונים בשוק בשר, ירקות ועוד.

זיכרונות ילדות

לסבתא אין הרבה זיכרונות כילדה מלוב, היא עלתה לארץ עם משפחתה כשהייתה מאוד צעירה, אבל היא כן זוכרת סיפור מדהים שקרה לה בלוב.

סבתא מספרת שכילדה קטנה היא הייתה יפת תואר, וכל מי שראה אותה התפעל מיופייה הרב, בייחוד המוסלמים שגרו מסביב לשכונה. הייתה אישה מוסלמית שפשוט התאהבה בסבתא שראתה כמו בובה והחליטה לחטוף אותה. פעם כשאימא שלה, דבורה, הגיעה לשוק לקניות היא נתנה לה לשחק במגרש לבד. כשסבתא רבתא סיימה את הקניות ולא מצאה את סבתי היא השתגעה והתחילה לצעוק בכל השוק! אך ללא הועיל, נעלמו עקבותיה של סבתא. רק לאחר שסבא רבא יצחק הפעיל את קשריו בשכונה, הם גילו אצל מי היא הייתה, ובעזרת מתווך ומגשר של המוסלמים הצליחו לפדות אותה ולקבל אותה בחזרה.

עליה והתיישבות בארץ ישראל

סבתא עלתה לארץ עם משפחתה בשנת 1951 מתוך ציונות, הרצון לעלות לארץ ישראל ארץ היהודים. סבתא הייתה קטנה מאוד אבל היא זוכרת שהגיעו לארץ באונייה גדולה, בארץ עיברתו את שמה ל"ליאורה" אבל היום כולם קוראים לה "אורה".

בהתחלה הם הגיעו למעברת צריפים בצור משה. אחר כך, הציעו להם להיות חברי המושב, אבל סבא רבא לא הסכים, אז הציעו להם צריף גדול בפרדסיה עם דונם אדמה בישוב עצמו ולא במעברה. סבא רבא מאוד שמח והסכים לעבור.

בפרדסיה היה להם משק חי עם חיות מכל הסוגים. סבתא מספרת שהיו להם חיים טובים ויפים, לא היה חסר להם דבר. היה צריף קטן שבו בישלו את הארוחות לכל המשפחה. כל יום היו מכינים אוכל טרי, וכולם היו אוכלים יחד מאותו הסיר. שום דבר לא היה נזרק. הכינו אוכל מהכל, אפילו את פרחי הקישואים שצמחו בגינה היו מטגנים וזה היה נחשב מעדן. פעם לא בזבזו אוכל ולא זרקו אוכל. ידעו להשתמש בכל חלק ובכל דבר. מהלחם היבש היו מכינים פירורי לחם או קרוטונים, מהרוטב שנשאר היו מכינים שקשוקה.

לימודים ובית הספר

סבתא למדה בבית ספר בפרדסיה עד כיתה ג', שם למדה קרוא וכתוב וחשבון. לאחר שאחיה יעקב-בינו נפטר, אבא שלה, לא עבד תקופה ממושכת. האח יעקב, ז"ל, היה חולה תקופה ממושכת וההורים היו רצים איתו לבית החולים. סבתא זוכרת שזו הייתה תקופה קשה מאוד בבית. בנוסף, האחות ג'וליה התעוורה ממחלה וסבתא רבתא טיפלה בה והלכה איתה לרופאים. בגלל שהיה צריך לעזור בפרנסת הבית, שלחו את סבתי, ילדה בת 9, לעבוד בחקלאות. סבתא עבדה מאוד קשה בקטיף, בבית האריזה וגם עזרה לאימא שלה המון בבית עם עבודות הבית, וכבר בגיל צעיר היא למדה לבשל לכל המשפחה. כך היא הפכה להיות מומחית בבישול.

שנות ה-20, אהבה ונישואין

סבתא מספרת שבנעוריה היו נוהגים ללכת לקולנוע בכל יום א', לבלות בחוף הים ולאכול גלידה. שמעו מוזיקה מצרית ושירי ארץ ישראל ומאוד אהבו סרטים הודיים. לא היה להם טלפון, רק רדיו, וכדי לתקשר היו שולחים שליח או מכתבים. בנעוריה סבתא עזרה המון לאחותה ג'וליה שהייתה עיוורת ממחלה מאז שהיא התחתנה. כשנולדו לג'וליה ילדים היא ביקשה מסבתא שתבוא לעזור לה לטפל בהם כי היה לה קשה בגלל עיוורונה. ככה סבתא החרוצה הייתה גם עובדת קשה, עוזרת בבית ועוזרת לג'וליה אחותה בטיפול בתינוקות ובילדים.

סבתא מספרת שאת סבא יצחק ז"ל היא הכירה בחוף הים. הוא התאהב בה ממבט ראשון. אבל באותו הזמן היא אהבה מישהו אחר. למרות זאת, סבא לא וויתר וחיזר אחריה עד שהסכימה להתחתן איתו. סבתא מספרת שהמשפחה של סבא לא קיבלה אותה בהתחלה. המשפחה שלו הייתה של אנשים משכילים. הם חיו בעיר והרגישו במעמד גבוה יותר מהמשפחה של סבתא שהיו חקלאים וגרו במושב. הם אפילו איימו שלא יגיעו לחתונה שלהם, אבל בסוף הם הבינו שסבא לא יוותר עליה.

סבא וסבתא התחתנו כשסבתא הייתה בת 20. הם עברו לגור בנתניה, נולדו להם שני בנים ו-7 נכדים ונכדות. אני הנכדה הבכורה מהבנות. סבא יצחק היה מאוד חרוץ. הוא עבד במפעלי "אורדן"-תעשיה צבאית, ובשעות הפנאי עבד גם כ"תפסן" בבניין, היו לו ידי זהב. סבתא עבדה במשק בית ובישול במשך שנים ארוכות בכפר שמריהו ורישפון.

סיפורו של חפץ

לסבתא יש המון חפצים מיוחדים מהעבר, אבל הכי מיוחדים הם סט כלי מטבח קטנטנים מאמייל אמיתי שבהם נהגו יהודי לוב לחגוג עם ילדות המשפחה "פסח קטן". ​ביום האחרון של החג נהגו הקטנים לערוך “סדר פסח, הנקרא בפי כל "תכליט". זהו למעשה משחק חינוכי שנועד לחנך את הילדים לקיום מצוות. בדרך כלל היו מבשלים את האוכל בכלים הקטנים עם הילדות, וסבתא זוכרת שהם היו מצפים בכיליון עיניים כל שנה למנהג הזה.

הזוית האישית

הנכדה ליבי: מאוד התרגשתי לערוך ריאיון ולתעד את סיפורה של סבתא. נהניתי לשמוע ממנה זיכרונות על ילדותה והחיים בארץ עם קום המדינה.