מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי קרין ובמסגרת התוכנית הקשר הרב דורי, החלטתי לספר לכם על הסיפור של סבתא שלי, בבולה שלי, הגיבורה שלי – ברטה מוסטפייב.

סבתא ברטה מספרת:

"נולדתי באוזבקיסטן בתאריך 16.9.1955, גרתי בטשקנט, ובאותה תקופה אני ומשפחתי גרנו באוהלים, שם גדלתי והתחנכתי עד גיל 15. הוריי העניקו לי את שמי לזכרה של דודה שלי.

כשהייתי בת 15 אני ומשפחתי היינו צריכים לעזוב את אוזבקיסטן בשל ריבוי רעידות אדמה שסיכנו את חיינו. עברנו לאזרבייג׳ן לעיר סומגייט, כי המשפחה מצד אמי ואבי גרו שם.

אבי היה חרדי הוא היה סנדלר במקצועו. כאב המשפחה, הוא היה היחידי שפרנס אותנו כי באותה התקופה לא היה נהוג שנשים עבדו. היינו עשרה אחים וגרנו בבית שהיה יחסית גדול.

אבי נלחם במלחמת העולם השנייה מצד ברית המועצות, ונאלץ לשנות את דתו בתעודת הזהות כדי שלא ידעו שהוא יהודי, אך המשיך בסתר לקיים את המצוות היהודיות. אמי הייתה עקרת בית, והיא הייתה אחראית על שמירת הכשרות בבית ועבודות הבית.

בגלל ריבוי האחים בבית אני וחמשת אחיותיי נאלצנו לחלק את מטלות הבית בינינו, ומי שלא הייתה מבצעת את מטלות הבית הייתה נענשת. היה לנו מנהג ללכת בכל יום שישי לשוק ולערוך קניות לקראת הקידוש ביום שישי, שהיה המנהג האהוב עליי.

בשכונה שבה גרנו, הייתה רחבה מרשימה וגדולה לשחק בה משחקים, ונהגתי לשחק עם חבריי, שהיו בעיקר בנים, מחבואים, כדורגל וכדורסל.

עלייה לישראל

הגעתי בשנת 1996 לארץ, עם שני הילדים שלי. עלינו לארץ, כי לפני העלייה לארץ ראיתי בחלומי את אבי (ז״לֹ), שהפציר בי לקחת את ילדיי ולעלות לארץ הקודש ולכן עלינו לארץ.

כשעלינו לארץ לא האמנתי למה שראיתי, היה הבדל משמעותי בין הארץ בה חייתי לבין ארץ ישראל, במנטליות, באתיקה. הרגשתי שהתנהגו כלפי המבוגרים בחוסר כבוד. הדרך בה הנערים התנהגו והתנהלו בארץ הייתה לי מוזרה ושונה לחלוטין ממה שגדלנו.

התרגלנו לחיים כאן בארץ צעד אחרי צעד כמו ילדים, קנינו כאן בית והתחלתי לעבוד כאן בארץ.

בהתחלה הלכתי לאולפן כדי ללמוד את השפה העברית, והייתי שם במשך 15 ימים, אך היה לי קשה ללמוד שם, ולכן עזבתי. את השפה העברית למדתי במהלך העבודה שלי בבית חולים השרון בפתח תקווה. לאט לאט למדתי את השפה העברית במהלך העבודה.

הכול היה מוזר לנו. הרגשנו זרים ושהתייחסו אלינו בזלזול. שאלו אותנו אם אנחנו ראינו אי פעם מקררים או טלוויזיות, השכנים שסביבנו חשבו שבאנו ממקום לא מפותח ומוזר, וזלזלו בנו. היה לי קשה מאוד להתרגל למחייה, ובמיוחד עם השפה והחוקים.

אחרי חצי שנה בני הקטן, אבי, התגייס לצבא, בהתחלה היה לי קשה שלקחו את בני לצבא, אך לאחר מכן הבנתי שחובתנו כיהודים, זה להתגייס לצבא ולעשות כל מה שביכולתנו לעזור למדינה, אז נרגעתי שהבנתי שהוא צריך לעשות את זה למען המדינה שלנו. הוא התגייס לחיל התותחנים, והשתתף במלחמת לבנון השנייה.

סבתא ברטה בורוד

עיסוקים

בנערותי, עבדתי בתור ספרית במספרה במשך ארבע שנים. לאחר מכן מאחר והייתי טובה בתחום, שלחו לי מכתב המלצה ללימודים בבית הספר לספרות בלטביה, אך אבי לא הרשה לי לנסוע לשם, בגלל היותו רב, הוא חשוב שזה לא מכבד שאעבוד ואסע ללמוד ולכן עזבתי את עבודת בספרות.

לאחר שהתחתנתי התחלתי לעבוד במפעל ייצור של גוף קירור למקררים, ולאחר מכן לאט לאט משפחתי החלה לעלות לארץ ישראל, ואני נשארתי עם ילדיי באזרבייג'ן.

בגיל 27 חליתי בסרטן שד כאשר הייתי בהריון, ונאלצתי לסיים את ההריון. לאחר מחלת הסרטן לא יכולתי לעבוד, סבלתי מנכות, ולכן עזרתי למי שיכולֿתי בניהם היו שכניי והייתי מעין מטפלת שעוזרת למבוגרים שמבניהם להסתדר בחיי היום יום שלהם.

לאחר שעלינו לארץ עבדתי בבית חולים השרון בפתח תקווה בתור מנקה, במשך שלוש שנים, ועזבתי את העבודה בגלל שהעבודה הייתה לי רחוקה מהבית כי גרתי באור עקיבא. לאחר מכן עבדתי במשק בית במשך שמונה שנים, ועזבתי את עבודתי שם בעקבות הנכות ממנה סבלתי, בעקבות מחלת הסרטן. מצאתי עבודה בתור מנקה בחברת החשמל, שהייתה קלה יותר וגמישה מבחינת השעות.

בעקבות התקדמותי שם קידמו אותי להיות מנקה בקופת החולים כללית, עד היום. אומנם העובדה שחליתי בסרטן הצעירותי משפיעה עליי עד היום, אך אני לא נתתי לו לנצח אותי וגם לא אתן להשפעותיו להצליח להתיש אותי, בשבילי ובשביל המשפחה שלי.

תקופת הלימודים בבית הספר

הייתי ילדה שובבה ולא אהבתי ללמוד, אך בכל זאת למדתי טוב בבית הספר שלי. הייתי תלמידה טובה והקפדתי להכין את שיעורי הבית שלי ושל אחיי. הייתי ילדה בעייתית והרבתי לריב עם חברי ללימודים, היו מזמינים את אבי מספר פעמים לבית הספר בעקבות הריבים שלי. הייתי מרבה להבריז מהלימודים עם חבריי ללימודים לים, לקולנוע ולפארקים… הייתי ילדה מסודרת בלימודים ותמיד עזרתי לאחיי בלימודים, למרות שהייתי בעייתית.

נהניתי לצאת עם החברים מהשכונה לשחק בחוץ, ורוב חבריי היו בנים. לא הייתי מסתובבת עם הבנות כי הרגשתי שלא הייתי עדינה כמותם. תמיד הרגשתי חזקה ועוצמתית, לא פחדתי לריב עם הוריי ולהתעמת איתם. באותה התקופה הבנות היו צריכות להיות מופנמות ופחדניות, אך אני לא הייתי כזאת, ותמיד הרגשתי שהיה לי מכנה משותף עם הבנים שהיו חזקים ועוצמתיים לעומת הבנות. וכל מי שהכיר אותי ידע, שאם אני לא נמצאת בבית כנראה שאני מסתובבת עם הבנים ומשחקת איתם כדורסל או כדורגל.

בבית הספר הייתי בנבחרת הכדורסל, למרות שבאותה התקופה לא היה נהוג לשתף בנות. הייתי טובה בכל ענפי הספורט בבית הספר, כמו שחייה, ריצה, כדורסל וכדורגל.

אני זוכרת שהיה לנו בבית הספר גם שיעורי כלכלת בית שבהם לימדו אותנו לבשל מאכלים. היו לנו גם שיעורי תפירה ונגינה. מבחינתי השיעור החשוב ביותר שהיה השיעור באתיקה, בשיעור זה למדנו כיצד לכבד את המבוגרים ולעזור להם, איך להתנהג בכבוד ומהם נימוסים.

אני זוכרת שגם פעם בשבוע היה לנו שיעור של מעורבות חברתית, כלומר פעם בשבוע היינו יוצאים כל הכיתה מבית הספר והיינו עוזרים לכל מי שהיה צריך, היינו מחלקים עיתונים, סוחבים קניות, עוזרים למבוגרים לנקות את הבית או את החצר וכולי…

החלומות שלנו

החלום שלי

תמיד רציתי להיות ספרית, בילדותי תמיד חלמתי לעסוק בזה. בשבילי העיסוק בשיער, הרגיע אותי, סיפק אותי ושימח אותי. הצלחתי להגשים את חלומי גם אם זה היה לתקופה קצרה בה התנסיתי במקצוע, ואף הייתי קרובה לעסוק בזה באופן מקצועי מאוד וללמוד את המקצוע בחו״ל.

אבי רצה שאהיה אחות, אך אני לא רציתי לעסוק בו, ולכן  התנגדתי, מה שהוביל בסופו של דבר לכך שלא רכשתי מקצוע ממשי. כאשר עליתי לארץ, בעקבות קשיי השפה והצורך בפרנסה דחופה, לא יכולתי לעבוד בתור ספרית ולכן נאלצתי לעבודה כמנקה, ומעולם לא התביישתי בכך. דרך עבודתי כמנקה הצלחתי לפרנס את ילדיי ולקנות בית בארץ.

כרגע כל מה שאני רוצה הוא שלנכדים שלי, ולמשפחה שלי ולא רק שלי אלא גם למשפחות רבות, אני מאחלת נחת, בריאות, אושר, ופרנסה. אני מתפללת מידי יום לבריאותם של רבים ומקווה שמשפחות רבות ולא רק משפחתי שלי יזכו לבריאות, לאושר, להצלחה, לנחת, ולפרנסה.

לדעתי הדרך שלי להגשים את חלומי הנוכחי הוא לעזור כמה שאני רק יכולה לאנשים, לתמוך בשכנים, לעזור לנזקקים, להתנדב ולשמח אנשים. אני גם עוזרת לאנשים בכך שאני משמשת כאוזן קשבת ותומכת נפשית בכל מי שזקוק לעזרתי, וכך חינכתי את ילדיי ונכדיי.

בבולה והנכדים

החלום של קרין

היי, אני מניחה שעכשיו תורי…

אז בגדול החלום שלי הוא להיות רופאה. אני רוצה להיות מנתחת מוח, כי זה מעניין אותי וחשוב לי. מאז שאני קטנה ידעתי שארצה לעסוק בעולם הרפואה ועם השנים החלום לאט לאט התגבש, עד שהגעתי להחלטה הסופית, שאני רוצה להיות מנתחת מוח. יכול להיות שבעתיד חלומי ישתנה, אך כרגע אני עושה את מירב המאמצים כדי להתקרב להשגת החלום שלי.

החלום המשותף

גם אני וגם סבתי או כמו שאני מכנה אותה בבוליצ׳קה שלי, שתינו רוצות לעזור לאנשים כמה שרק אפשר, ובכל דרך אפשרי. סבתא שלי תמיד עזרה לכולם ועדיין עוזרת, היא עושה כל מה שביכולתה כדי לעזור לאחרים, היא כל כך דואגת, אוהבת ותומכת. כל מי שגר בשכונה שלה יודע שברטה תמיד יודעת להקשיב. אני רוצה להיות רופאה, מכיוון שכך אני מאמינה שזאת הדרך שלי לעזור לאחרים – לרפא אותם. אני מאמינה שבעקבות היותי רופאה אוכל כמו החלום של סבתי לעזור לחברה, לשמור עליה כמה שרק אני יכולה וכמובן לשמור עליה בריאה.

חפץ – הטבעת 

החפץ אותו בחרנו הוא טבעת שסבתא רבתא, רבתא שלי חסיבו, העבירה לסבתא רבתא שלי רחל, שהעבירה לסבתא שלי ברטה, שהעבירה את זה לאימא שלי, שהעבירה את זה לאחותי.

הסיפור שעומד מאחורי הטבעת: סבא רבא, רבא שלי היה צורף והטבעת הזאת, זאת הטבעת הראשונה שהוא הכין לכבוד סבתא שלי ובכלל בתור צורף, וזאת הטבעת שבה הוא הציע לסבתא רבתא רבתא שלי נישואים. הטבעת הזאת משמעותית למשפחה שלי, כי היא עוברת מדור לדור, ואנחנו מקווים שהיא תמשיך להישמר לנצח נצחים.

הטבעת של סבתא

הזוית האישית

קרין: נהניתי מאוד לכתוב את הסיפור על סבתי הרגשתי בעקבות הכתיבה, חיבור עמוק יותר אליה. אני מרגישה שגיליתי בה צדדים חדשים שלא ידעתי ואחריי כתיבת הסיפור הבנתי כמה אנחנו דומות אך שונות. אני אוהבת את סבתי ואני מרגישה שאין מספיק מילים בעולם כדי שיתארו את כמות האהבה הערכה, הערצה והכבוד שאני מרגישה כלפיה.

אני מאושרת שתהיה לי ולאחים שלי ובכללי למשפחתי מזכרת ממנה וזכר ממה בנוסף לכל הסרטונים, המשפטים והערכים שהיא מעניקה לנו יום יום ובזאת אני רוצה להודות לסבתי היקרה על כך שלקחה חלק איתי בסיפור, שיתפה פעולה והכי חשוב נהנתה ממנו תודה בבוליצ׳קה שלי.

ברטה: נהניתי מאוד מהחוויה של לכתוב את הסיפור שלי עם הנכדה שלי. נהניתי להיזכר בזיכרונות מהעבר מהתקופה שבה הייתי ילדה, על המשפחה שלי והחברים. ברגע שהבנתי שהנכדה שלי חווה חוויות משותפות בבית הספר ועם החברות התחברנו הרבה יותר. בנוסף נהניתי גם מהסיור במוזיאון וגם נהניתי לשמוע סיפורים של משפחות אחרות ועל העבר של העם שלנו.

אני מודה על הזכות לקחת חלק בתוכנית ושהייתה לי ההזדמנות לבלות עם הנכדה שלי שאומנם שיגעה את כולנו כדי לכתוב את העבודה אבל נהניתי מכל רגע שיצא לי לבלות איתה כדי לכתוב את הסיפור שלי.