מאגר סיפורי מורשת

כמה מילים על עצמי

קוראים לי אילנה, אני היום בת 80. כשנולדתי קראו לי איה. בגיל כמה חודשים שינו לי את השם לאילנה, או בקיצור אילה. שינו לי את השם בגלל שלאבא שלי היה חבר שהיה צובט אותי בלחי, ואז הייתי צועקת איי, אז אבא שלי אמר שאיי זה דומה מדי לאיה, אז ההורים שלי שינו את השם לאילנה שהיה מאוד פופולרי באותם הימים.

ילדותי הראשונה

נולדתי בארץ ישראל שנקראה אז פלשתינה, בירושלים, לבוריס ופרידה אייזנשטיין בשנת 1943 (לפני מלחמת העצמאות), בשכונת רוממה.

ירושלים באותה תקופה הייתה תחת שלטון המנדט הבריטי, היא לא הייתה בנויה כמו שהיא היום היו בה שדות וחורשות וסלעים, הבתים היו בנויים מאותן האבנים הירושלמיות כמו שנראה היום. גרתי שם עד גיל חמש. באותם ימים היה מסוכן להסתובב ברחוב בגלל שהערבים שגרו בסביבה היו יורים על הבתים ועל האנשים.

הגן שלי היה בשכונת "מקור ברוך" שהייתה מוקפת בערבים. כשהייתי בגן לא אהבתי לישון בצהריים. יום אחד ברחתי מהגן עם תחתונים וגופיה עם הנעליים ביד ורצתי מרחק גדול עד לבית של ההורים בין המכוניות ואולי גם בין היריות. במזל הגעתי הביתה בשלום וכולם כעסו עליי כי חפשו אותי הרבה זמן.

ביתי

הבית היה בית ערבי ישן שנקרא בית עלי נג"ר, הוא היה בן שתי קומות ובלי חצר. הדירה שלנו הייתה בקומה שניה ומולנו גרו שכנים ללא ילדים שאהבו לשחק איתנו. בדירה שלנו היו שני חדרים, מטבח, שירותים ומקלחת ביחד.

המשפחה שלי

לאחותי, שהייתה גדולה ממני בשלוש שנים, קראו עדנה ואנחנו היינו משחקות בעיקר בחדר המדרגות. ההורים ישנו בסלון ועדנה ואני בחדר השני, שם גם אהבתי לשחק. כשהלכנו לישון היה לנו תנור שהיה תנור נפט ועשה צורות על הקיר, ועשינו איתם משחקים דמיוניים על הקירות.

היינו משחקות חמש אבנים, קלפים, תופסת וגם היינו רבות.

אחרי מלחמת השחרור, בגיל חמש וחצי, עברנו לרחביה לשכונת מעונות עובדים, שם נולדה אחותי הקטנה שרה. זו הייתה שכונה מאוד חברתית, היו בה הרבה ילדים ושחקנו שעות בחצר המרכזית. היה מאוד קשה להוציא אותנו משם לארוחת הערב. שם נסענו בסקטים, שיחקנו מחבואים בשיחים ועוד.

בית הספר ותנועת הנוער

בכיתה א' למדתי באותו רחוב של השכונה, הייתי מאוד ביישנית ולפעמים עמדתי מחוץ לדלת ולא נכנסתי ללימודים עד שהמורה הייתה שמה לב. בהמשך עברנו לבית ספר "בית הילד" ששכן בתוך חורשת זיתים שהייתה פעם שכונה ערבית, משם נשארו לי חברות עד היום. המנהל שלנו היה איש שעבר את המלחמה והוא היה הולך עם תיק צד שבמרכזו היה חור מקליע שירו עליו והתיק הציל אותו. הוא היה איש מאוד נחמד, רגיש והתלמידים אהבו אותו מאוד. משם עברנו לבית ספר תיכון שנקרא "בית הכרם". בתיכון הייתה חצר גדולה ומסביבה כל הכיתות. הוא נחשב לבית ספר מאוד טוב בירושלים. בתיכון בהפסקות שיחקנו משחקי כדור כמו מחניים, מסירות, כדורסל והיינו מהטובים בעיר, אני אהבתי מאוד מחניים והיום אני גרה בקיבוץ מחניים.

בתקופה זו, שהיא תקופת ההתבגרות, הדבר שהיה לי הכי חשוב זאת תנועת הנוער. אני הייתי בצופים, בשבט מודיעין. רוב הילדים באותה תקופה היו חברים בתנועת הנוער, שם היו לנו פעולות, קבלות שבת, טיולים והרבה פעילויות בשדה. היינו הולכים בזמננו החופשי ללמד עברית במעברות העולים החדשים. היינו גם הולכים לבית ספר של ילדים עיוורים לשמח אותם וכתבנו להם ספרים בכתב ברייל. אני הייתי גם מדריכה בצופים, אהבתי את זה מאוד, התקופה הזאת הייתה משמעותית לי מאוד. בבית רבתי הרבה עם ההורים ובצופים הרגשתי מאוד שייכת.

בתנועת הצופים

צבא

לקראת הצבא התכוננו ללכת לגרעין נח"ל (נוער חלוצי לוחם), מכיוון שרציתי ללכת לקיבוץ עברתי לתנועה אחרת שנקראה "מחנות עולים" ואיתם הלכתי לצבא. בצבא שרתנו בטירונות, הלכנו להיאחזות "קציעות" שהייתה בנגב על גבול מצריים. שם היינו עצמאים החזקנו לבד את היישוב, עבדנו בחקלאות ושמרנו בלילות.

אני זוכרת שלא היה לנו מספיק אוכל וכשעבדתי במטבח עשינו חביתות עם מים כדי שהן יראו יותר גדולות. הייתה לנו גן ירק ובה גידלנו מלפפונים. כשנמאס לעובדים הם התחילו לזרוק מלפפונים אחד על השני ואני מאוד כעסתי.

זכור לי שהיה לנו עדר כבשים וזכור מקרה ששני חברים הלכו למרעה והרימו פגז נפל שמצאו והוא התפוצץ להם בידיים, ושניהם נהרגו. זה היה שוק רציני ופעם ראשונה בחיים שפגשנו את המוות מקרוב, אלו היו ימים שמשפיעים עליי עד היום. במסגרת הצבא יצאנו לעזה לקיבוצים, היינו בחולתה ומחניים. הגרעין שלנו היה ממש כמו משפחה, שם גם רכשתי חברות לחיים ועם חלק מהן אני חיה עם היום.

החיים בקיבוץ

כשהגענו לקיבוץ עבדתי כמטפלת של ילדים בפעוטון וגם מטפלת בבית ספר יסודי. אחר כך הלכתי ללמוד בסמינר "אורנים" חינוך מיוחד. הייתי מורה במקצוע הזה במשך שלושים שנה. עבדתי עם ילדים שהתקשו בלימודים, ילדים שהוצאו מהבית ועם אנשים עם צרכים מיוחדים. זאת הייתה עבודה מאוד משמעותית עבורי.

במהלך השנים האלה יצאנו לשליחות של תנועת הנוער באנגליה שנקראת " דרור", לשנתיים. בנוסף לזה עבדתי במחסן בגדים של החברים, שם הייתי קונה להם בגדים ודואגת לכל הצרכים שלהם.

החתונה

בסוף השנה, הכרתי את דודיק, דודיק שירת בצבא בחיל קשר והגיע לקיבוץ מחניים שנה אחרי.

בטיול סיום הצבא נעשינו חברים ושנה אחרי זה התחתנו. החתונה שלנו הייתה עם עוד זוג, הכיבוד היה סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה ובחתונה היו תחרויות בין הזוגות, למשל, מי תופר כפתור יותר מהר? שנה אחרי החתונה, בגיל 23, נולד בננו הבכור אורן.

אנחנו היינו מאוד צעירים ועל פי חוקי הקיבוץ הבאנו אותו לבית ילדים לחינוך המשותף, שיטת החינוך שהייתה נהוגה בקיבוצים, שם הייתה מטפלת שהדריכה אותנו. בבית הילדים גידלנו את הילדים במשותף שם הם גם ישנו, אכלו ולמדו באותו הבית. הילדים למדו מכיתה א' לעבוד וזה היה חלק מאוד חשוב בלימודי. בנוסף לזה היה בין כל הילדים שוויון שזה מאוד משמעותי בעיני. היו לבית הילדים יתרונות וחסרונות. היה מאוד טוב לילדים, הייתה להם חברה והרבה פעילויות, אבל בלילה הם נשארו רק עם שומר אחד ובלי ההורים. היו ילדים שמאוד התקשו והורים שמאוד התגעגעו אל ילדיהם. בערב לאחר ההשכבה הייתי חוזרת " לחדר" מאוד עצובה.

ילדים ונכדים

מאז נולדו לנו עוד שלושה בנים: אלון, הרן ואוהד, וכיום יש לנו 14 נכדים חמודים וחכמים.

המשפחה שלנו מפוזרת בארץ וגם בדנמרק. במחניים נשארנו רק דודיק ואני אבל הנכדים באים לבקר אותנו. אנחנו מאוד גאים במשפחה שלנו.

תחביבים

התחביבים שלי היו עבודות יד כמו סריגה, רקמה, קרמיקה, ללכת לים, לשיר לטייל ומאוד אהבתי לטפל בחיות מחמד וגם היום אני אוהבת. עכשיו אני מטפלת ודואגת לנכדים שלי. בנוסף אני עוסקת בכתיבת קורות חיים שלי, של המשפחה שלי ושל אנשים חולים. כתבתי ספר עליי ועל המשפחה שלי וסיפור חיים של כל מיני אנשים, ועכשיו אני כותבת על אימא שלי.

חפץ שעובר מדור לדור

יש לנו בבית פמוטים עתיקים מכסף שעברו מסבא וסבתא שלי להורים ועכשיו הם אצלנו, הם מאוד מיוחדים בצורתם ומזכירים לי תמיד את סבתא שלי.

גמלאות

לפני 10 שנים, בגיל 70, יצאתי לגמלאות, בשנים האלה התנדבתי עם אנשים פגועים שנקראים "כיתת יחד". נסעתי לטייל בחוץ לארץ ובארץ עם בן זוגי דודיק ונהניתי מהחיים. בתקופת הקורונה היינו בקיבוץ ויכולנו לצאת לטייל בשדות ולהרגיש חופשיים. מאז המלחמה אני משתדלת לעזור לחיילים.

לסיכום אני חושבת שהחיים שלי בקיבוץ היו טובים אם כי לא תמיד קלים אבל נהניתי מאוד.

הזוית האישית

אורה נכדה: אני מאוד נהניתי לעבוד עם סבתא שלי, זה היה מאוד מעניין ולמדתי המון דברים חדשים עליה שלא ידעתי קודם, חוץ מזה אני חושבת שסבתא שלי עזרה ותרמה המון לזולת ואני מאוד גאה בה. אני מאחלת לה שתהנה מהחיים ושתמשיך עוד שנים רבות.

סבתא אילנה: אני שמחתי על ההזדמנות לראות את אורה בבית הספר והתרשמתי מהיכולת שלה ללמוד ומהתעניינות שלה. אני מאחלת לה שהסקרנות תלווה אותה תמיד וגם שהקשר שנוצר בינינו ימשך לתמיד.