מאגר סיפורי מורשת

כרטיס ביקור

"שמי שוש מן, נולדתי בכורדיסטאן בשנת 1947 כילדה שניה להורי, שלום וזריפה. אחותי הבכורה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים, בבית קראו לה קאקע שמשמעותו "נסיכה" אתה יכול לדמיין כמה צחקו עליה בארץ עד שהחליפו לה את השם לשרה.

כורדיסטאן היא מדינה במערב אסיה הגובלת מצידה האחד עם עירק ומצידה השני האזור בו אנחנו התגוררנו, גובלת בפרס (איראן של היום) כל חיינו, התרבות שלנו, המאכלים והשמות הושפעו מאוד מהתרבות הפרסית.

כשנולדתי קראו לי שחראזאד שמשמעותו "כתר המלכה", כשהגעתי לארץ בגיל שש עברתו לי את השם לשושנה ביומי הראשון בבית הספר.

החיים בכפר בכורדיסטאן 

בכורדיסטאן התגוררנו כפר. הורי לא ידעו קרוא וכתוב, והיו אנשי עבודה חרוצים, לא נחשבנו לעניים, אבל גם לא מעמד ביניים.

אבי שלום היה צורף ואימא עקרת בית. אמי זריפה, הגיעה ממשפחה משכילה ומבוססת, אחותה הבכורה היתה רופאת עיניים, אך היא היתה אישה פשוטה וחסרת שאיפות וכששודכה לצורף פשוט, עברה איתו לגור  בכפר. עדיין בכורדיסטן כשהייתי בת שלוש נולד אחי אברם (השם ללא ה' במקור) ומיד לאחר לידתו עלינו לארץ באונייה. בסך הכל היו להורי שבעה ילדים, ארבעה בנים ושלוש בנות, כשההפרש בין כל ילד לילד היה בערך שלוש שנים.

חיינו כילדים בכפר היו פשוטים, היו לנו הרבה מטלות לסייע למשפחה, ולא היה הרבה זמן למשחקים, גם לא היו צעצעוים, הסביבה סיפקה לנו כל מה שרצינו עצים לטפס עליהם, מקלות, אבנים ועוד. כבר כשהייתי בת חמש מוניתי אחראית על עדר אווזים שהיה שייך למשפחתי, ותפקידי היה להוביל אותם למרעה פעם ביום שיאכלו עשב וגרגירים (לא היה נהוג אז לקנות אוכל ייעודי לחיות זו היתה הוצאה מיותרת במיוחד בהתחשב בכך שהטבע מסביבנו היה שופע ועשיר). אווזים הם חיות אכזריות וחסרות נאמנות. הן הפחידו אותי מאוד ונשכו אותי הרבה פעמים, אבל זה היה התפקיד שלי, ולכן עשיתי אותו ללא ויכוחים.

יש לי זיכרונות רבים וטובים מילדותי על חיי משפחה מלאים חוויות, בחורף היינו מתקבצים כולם מסביב לסמובר (מיחם ענק שהחזיק מים רותחים לתה כל היום וישב על מתקן גחלים) היינו עוטפים את עצמנו במין שמיכה ענקית שכיסתה את הרגליים של כולם, החום מהגחלים והסמובר זרם פנימה מתחת לכיסוי וכך שמרנו על החום. גרנו בבקתה פשוטה שעשויה מטיט וככה נהגו להתחמם. אימא הייתה יוצאת לשלג בחורף מביאה במגש גדול, מזליפה על הפתיתים של השלג דבש וזאת הייתה הגלידה שלנו בחורף. פינוק אמיתי.

בקיץ כדי להצטנן כי בבקתה היה חם מאוד, היינו עולים עם מזרונים לישון על גג הבקתה, אני זוכרת עד היום את מראה השמיים הענקיים זרועי הכוכבים הפרושים מעלינו והבריזה הקלה שהייתה נושבת. זה היה נהדר.

האוכל שבישלה אמי היה פשוט אך מזין ומשביע מאוד, לא השתמשו בהרבה תבלינים, ולפי המאכל יכולנו לדעת איזה חג זה או יום בשבוע. בשישי בצהרים תמיד הוגשה שופתא (כדורי בשר טחון עם בורגול במרק) עם ערימה של ירק טרי מהשדה ליד, בשבת תמיד חמין. לא אכלנו כל יום בשר זה היה בעיקר בשבתות ובחגים. בדרך כלל האוכל היה מבוסס על הרבה קטניות ותפוחי אדמה. בתור ילדים, ידענו גם לשבוע מהמצוי בשדה, היו בכפר הרבה עצי פרי, חמציצים, שומר הבר, צנוניות בר, זה לא דומה להיום שיש שלוש ארוחות מסודרות בבית, שם היינו יוצאים בבוקר למטלות ולעיסוקים, חוזרים כשהיום נגמר ואז אוכלים כל המשפחה ביחד בינתיים מנשנשים בשדה.

בבית דיברנו בשפה הארמית שהיא השפה הקדומה של המקרא, היא שפה שבעל פה, הכתב בה הוא בעברית כמו בתורה. אולם הורי כפי שאמרתי לא ידעו קרוא וכתוב ובכורדיסטאן לא נהוג היה לשלוח בנות לבית הספר, רק בנים. הורי המשיכו לדבר ארמית עד יומם האחרון, גם אחרי שעלו לארץ. קהילת יהודי כורדיסטאן מהגבול הפרסי נקראת "נאש דידאן" (הפירוש = האנשים שלנו) והיא קהילה גדולה שעשתה עליה ביחד באמצע שנות ה- 50 והתמקמה ברובה בירושלים ובחולון. ( השף חיים כהן המפורסם הוא נאש דידאן).

העלייה לארץ

השואה לא הגיעה לכורדיסטאן, אבל שמועות עליה היו, והערבים ניצלו את הלך הרוח העולמי לפרעות ביהודים. הכפר שלנו היה קטן ורוב התושבים היו כמו משפחה, גם היהודים וגם המוסלמים ועדיין נתקלנו במקרים בודדים של פושעים מוסלמים שפגעו במשפחות יהודיות, הייתי מאוד קטנה אני לא זוכרת את הפרטים אבל אני זוכרת שיחות בין המבוגרים על מכרים שלנו שנפגעו בפרעות.

עלינו יחד עם קבוצה גדולה של יהודי כורדיסטאן בעזרת הסוכנות היהודית באמצע שנות ה-50, הגענו לארץ באונייה במסע קשה וארוך מאוד. רוב יהודי כורדיסטאן הם אנשי אדמה ולא זכו מעולם להיות על אונייה חלקם מעולם לא ראו ים. כל המשפחות היו עם ילדים קטינים קשישים והמסע היה קשה. מהאונייה חילקו אותנו למעברות.

החלום של סבתא – ספר אגדות וסיפורי התורה

תמיד חלמתי לכתוב ספר שיאגד את אגדות ילדותי והסיפורים ששמעתי בבית הורי. מכיוון שהם לא ידעו קרוא וכתוב, כל הידע והחינוך נעשה בעל פה, בצורת משלים ואגדות. בשנות ה-60 שלי כשפרשתי מעבודתי כגננת החלטתי להגשים את החלום, פניתי להוצאה עצמאית, ובמימון עצמי הוצאתי לאור ספר שנקרא "סיפורי התורה"

כתיבת הספר לא ארכה לי זמן רב כי האגדות וסיפורי התורה היו עמוק בליבי, זה היה הזיכרון שלי מהורי ומתקופת ילדותי. לא הצלחתי לעניין אף הוצאה לאור בהוצאת הספר אז החלטתי לעשות זאת בהוצאה עצמית זה עלה הרבה כסף (60,000 ₪) חשבתי שאולי נשות חינוך והורים צעירים ישמחו לספר כזה בביתם, הייתה פחות התעניינות ממה שדימיינתי.

חלום נוסף שהיה לי זה לנסוע לחו"ל עם הנכדים שלי, בהתחלה חיכיתי שהם יגדלו וההורים שלהם ירשו, ואז לצערי כשהם גדלו אני כבר לא יכולתי מבחינה רפואית, אז זה נשאר חלום. אבל מאוד אהבתי לתכנן את הטיול הזה ולחלום כל פעם על יעד אחר שיהיה נחמד לנסוע אליו.

החלום שלי – הנכד ים

"חלום שהיה לי: להירשם לחדר כושר ולהראות טוב. לאחר שנתיים של אימונים מגיל 14 עד 16 אימונים שעשיתי ברחוב, אימא שלי רשמה אותי בגיל 16 לחדר כושר ולא היה מאושר ממני.

הייתי צריך להתמיד באימונים ולהראות ולהוכיח לאימא שלי שאני מסוגל להתמיד בחדר כושר, בנוסף זה דרש ממני משמעת עצמית גבוהה וסבלנות רבה כי לא יכלתי להירשם למכון לפני גיל 16 כי לא הרשו לי. חלום נוסף שיש לי לרכוב על אופנוע סופר מוטו – אני רוצה את האופנוע כי הוא כמו אופניים רגילים, אבל עם מנוע ואפשר לקחת אותו לשטח ולכביש. זה חלום שניתן להגשמה, אבל תלוי אם אוכל לממן לעצמי את הביטוחים וכול הציוד בנוסף כמובן שאימא תרשה לי לרכב על אופנוע ולקנות אותו".

חלום משותף

"לי ולסבתא שלי  היה חלום משותף לעשות ציור משותף על קנבס, החלום יצא לפועל, סבתא שלי הפתיעה אותי עם קנבס וצבעים וקבענו שניפגש לצבוע ולצייר יחדיו, החוויה הייתה מאוד כיפית ומגבשת הציור היה תלוי אצלי בחדר כמה שנים טובות".

מבחר תמונות שלי עם סבתא מגילאי 2 עד 15

הזוית האישית

הנכד ים, מהזווית האישית שלי: אני לא אהבתי במיוחד את הרעיון של התכנית זה היה נראה לי מיותר ומעט מוזר להעלות את הסיפור חיים של סבתא שלי לאתר שעד ללא מזמן לא ידעתי עליו, אבל להפתעתי הרבה התגלו לי תוך כדי העבודה על התיעוד פרטים רבים על סבתא שלי זכרונה לברכה, בין היתר, לא היה לי את הזמן הפנוי באמצע כיתה יא' באמת להנות מהתכנית עקב העומס הרב בלימודים. אני מאמין אבל שאם סבתא שלי הייתה עדיין איתי הפרויקט היה משעשע הרבה יותר ואני שמח שיצא לי ללמוד דברים חדשים על סבתא שלי שלא ידעתי עליהם לפני כן ועל כך אני מודה.