מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה רייכנברג, שם משפחתי לפני נישואי הוא אלטמן. נולדתי בתאריך 27.6.1948, כיום אני בת 75. נולדתי בעיר מינכן שבגרמניה, בגיל תשעה חודשים עליתי לארץ עם הוריי באונייה שנקראת ה"עצמאות".

אני דור שני לשואה, אמי אלה סקורניק ואבי שמעון אלטמן נולדו בפולין. כאשר אמי הייתה בת 17 הנאצים עלו לשלטון, והתחיל הפוגרום והשמדת היהודים. לאחר שגרמנים נאצים היכו את אמי, היא ברחה מפולין לרוסיה, שם היא עבדה במפעל לברזל וכריתת עצים. היא עבדה מאוד קשה בתנאים מאוד קשים – אוכל לא היה, והיה צריך לחסוך בארוחות. באותו מפעל בו עבדה היא הכירה את בעלה (אבי). הם התחתנו ברוסיה, באירוע מאוד פשוט ודל אמצעים, כלומר – לא הייתה חתונה מפוארת. לאחר המלחמה הוריי החליטו לנסוע לגרמניה, שם היו מחנות של יהודים לפני עלייה לישראל. בגרמניה, היא ביררה האם נשאר מישהו ממשפחתה ולשמחתה היא פגשה את אחותה ואחיה שנשארו בחיים מתוך אחד עשר אחים. היא גרה במשך שנתיים בגרמניה ולמדה להיות אחות מוסמכת. שנה לאחר הולדתי, הוריי החליטו לעלות לארץ עם אחותה (פרל). הם עלו לארץ כזוג צעיר והתמקמו בפתח תקווה.

אבי לאחר תקופה מאוד קשה התחיל לעבוד כטרקטוריסט וכשהייתי בת שלוש וחצי הוא נהרג בתאונת עבודה (הייתה כתבה בעיתון על המקרה). כאשר אבי נהרג, הייתה תקופה מאוד קשה בארץ, זו הייתה תקופת צנע והיינו מקבלים אוכל עם תלושים. לאחר שלוש שנים אמי הכירה את יהושע טרונסקי, הם היו בני זוג במשך שנתיים וכשהייתי בכיתה א' הם נישאו. לאחר שנתיים של נישואין נולד אחי, דורון. אל יהושע אני מתייחסת כאבי, מאחר ולא יצא לי להכיר את אבי הביולוגי.

תמונה מתוך הכתבה בעיתון דבר, 17.3.1952

שחקן הנבחרת שהעלה יהודיות לארץ

יהושע, אבי, עלה מרוסיה בגיל 8 לארץ והוא עבד מאוד קשה בעבודות חקלאות בשביל לפרנס את משפחתו.

בשנת 1937, כאשר אבי היה בן 19, הוא היה שחקן בנבחרת הכדוריד של מכבי פתח תקווה. באותה תקופה השלטון הבריטי שלט בארץ ומנע מיהודים להיכנס לארץ. בעקבות זאת שאבי היה בקבוצת הכדוריד, הם יצאו למשלחות במדינות אירופה. לחלק משחקני הנבחרת היו דרכונים זרים, מה שאיפשר לנשים יהודיות ששהו בארצות אירופה להתחתן באופן פיקטיבי עם אותם שחקני הנבחרת בעלי הדרכון ולעלות לארץ ישראל.

כתבה על אבי, מתוך ynet

מתוך כתבה שפורסמה ב-YNET בתאריך 21.04.2009 ובה מסופר על השתתפותו של יהושע טרונסקי, כחלק מקבוצת הכדור יד של פתח תקווה, בפעילות הצלת הנשים. הכתבה של דנה סידי, השתתף בהכנת הכתבה: איזי עין דור.

ילדות בצל השואה

ילדותי הייתה מדהימה, אני ואחי היינו ילדים מאוד מפונקים. הוריי מאוד פינקו אותנו, לא חסר לנו כלום לא ידענו מה זה חוסר, למרות המצב הכלכלי הקשה. בבית אמי הייתה מדברת אליי רק ביידיש ואני הייתי עונה בעברית, עם בעלה היא הייתה מדברת ברוסית כאשר היו רוצים לדבר על נושא שלא אוכל להבין. כשהייתי בת שש עברתי עם משפחתי לדירה בשיכון בשכונת אחדות כיום. אחד הזיכרונות הכי זכורים לי מאבי (יהושע) הם בגילאי 10-12, הייתי יוצאת עם אבי למטווחים עם רובה טוטו שהיה לו באותה תקופה, היינו נוסעים המון לטיולים בארץ מטעם החברה שעבד בה כחבר ב"דן". כשהייתי בת 14 עברתי עם משפחתי למרכז העיר לדירה יותר גדולה ברחוב נורדאו. שם בתי הצעירה גרה תקופה לאחר נישואיה.

אימא שלי הייתה אישה מאוד רצינית, סגורה ועצבנית. כל דבר קטן יכל לעצבן אותה. אוכל היה בעדיפות עליונה אצלה, לא היה דבר כזה לא לסיים את האוכל. אמי תמיד הייתה אומרת שצריך לאכול לפחות "א שטיקעלה ברויאט" (חתיכת לחם) אחת כל יום, הצורך המתמשך בלכבד את המזון הגיע מחוויותיה ברוסיה. בילדותי לא ידעתי שהייתה שואה כי לא דיברו על זה בבית, היה אסור לדבר או להזכיר. אמי הייתה רק מתלחששת עם מבוגרים ורק בגיל 14 גיליתי מה היא השואה ומה התרחש שם, זאת בעקבות המשפט של אייכמן והתשלומים שקיבלו באותה תקופה מהגרמנים מה שעורר שיח בנושא, והנושא התחיל להיפתח. אנשים הרגישו יותר בנוח לדבר ולספר על המצב.

עבודה והקמת משפחה

בגיל 14 התחלתי ללמוד בבית ספר אלפא שבתל אביב, בית ספר מקצועי. שם למדתי הנהלת חשבונות, מה שהפך להיות העיסוק שלי בהמשך. תקופה קצרה לאחר גיוסי בשנת 1967 התחילה מלחמת ששת הימים, כאשר אז לא היו ממ"דים (מרחב מוגן דירתי), היינו צריכים לחפור תעלות בכדי להתגונן מההתקפות.

עם גמר המלחמה התחילו לשדר ברדיו תוכנית הכרויות בין חיילים וחיילות של רבקה מיכאלי. באותו הזמן שלחתי ברכות לחיילים להתכתבות, שם שמתי את מספר הטלפון של הבית ושמי. קבוצת מכתבים הגיע לבסיס בו בן זוגי לעתיד שירת ונפל על מכתבי (יענקל'ה רייכנברג). לאחר שנתיים של זוגיות התחתנו ולאחר שנה של נישואין נולדה לנו הבת הבכורה טלי. לאחר שלוש שנים מהולדתה של בתי הבכורה נולד בני גלעד. כשגלעד היה בן חצי שנה אבי נפטר ממחלה ממארת, כך שרק בתי הבכורה טלי זכתה להכירו. שנה לאחר מכן דורון, אחי, נפטר גם הוא ממחלה ממארת בתקופת שירותו הצבאי והוכר כחלל צהל בדרגת טוראי. לאחר שבע שנים מהולדתו של בני גלעד נולדה בת הזקונים שלי, דורין (שמה קרוי על אחי דורון).

בשנת 1988 החלטנו אני ויענקל'ה להיפרד. מתקופה זאת התחלתי לגדל את ילדיי לבד, עבדתי ופרנסתי. מי שהיה לעזרתי היא אמי, שאני נשארתי בתה היחידה.

אימא לא מוותרת

לאחר כל האירועים, שאבי נפטר ואחי נפטר, אמי החלה לחלות מאוד, היו לה בעיות לב וסוכרת. הייתה תקופה מאוד קשה בה הייתי צריכה לרוץ איתה כל הזמן לבית חולים. בגיל 66 היא עברה ניתוח לב פתוח. למרות מצבה הבריאותי הקשה היא עזרה לי לגדל את שלושת ילדיי. היה לי מאוד קשה מבחינה כספית ורגשית ולמרות זאת כל ילדי סיימו תואר שני באוניברסיטה, הצליחו בחיים והקימו משפחות – וזה האושר של חיי, לראות את ילדיי מצליחים ונכדיי בריאים. בגיל 52 החלטתי לעשות הסבת מקצועית מהנהלת חשבונות לחינוך מיוחד ועד היום אני עובדת כפנסיונרית בגנים ובבתי ספר.

הזוית האישית

נגה הנכדה המתעדת: בחרתי לראיין את סבתי לתוכנית, בעקבות הסיפורים הקצרים שהייתה מספרת לי במהלך נסיעות שלנו ביחד לחו"ל. היא הייתה תמיד מוצאת סיפורים מרתקים ומעניינים לספר לי, מה שגרם לי להתעניין יותר בחייה ולחבר את כל הסיפורים לתמונה אחת שלמה. לסבתי ולי יש קשר מאוד טוב ולהכיר אותה לעומק הייתה מטרה מאוד חשובה בשבילי. למדתי על סבתא שלי שלמרות הקשיים היא תמיד בחרה להסתכל על הצד הטוב, ותמיד נתנה את הכי טוב לילדיה. בזכות סבתא שלי גיליתי מה הוא ערך של משפחה, ועל נאמנות והתמדה.

סבתא שושנה: נהניתי לשוחח עם נכדתי ולגלות כי היא מתעניינת בסיפור חיי. אני שמחה לקחת חלק בתכנית. בזכות התוכנית הספקתי להעביר את קורות חיי לנכדיי וגם לכל מי שיקרא את הסיפור. אני מאחלת לנכדתי בריאות, אושר, הצלחה ושתצליח בכל מה שתרצה.