מאגר סיפורי מורשת

סבתא שולמית מספרת לנכדתה בתיה.

שמי שולמית סגל. נולדתי בשנת 1966 להוריי משפחת יקונט בשכונת בית וגן בירושלים. קוראים לי שולמית  על שמה של הדודה של אבי.

הוריי

ההורים שלי עלו מהולנד שנתיים לפני שנולדתי. אני נולדתי כבר בארץ. ההורים דיברו אתנו בעברית, אבל ביניהם הם דיברו בהולנדית ולכן, אני מבינה מעט הולנדית.

בהולנד הוריי השתייכו בתחילה לקהילת ה"כיפות הסרוגות". מאוחר יותר הם נהיו חבדניקים. שם הם התקרבו לחסידות חב"ד. לאבא שלי היה קשר מאוד טוב עם הרבי. הוא היה נוסע אליו הרבה וקיבל ממנו הרבה מכתבים.

כשהוריי עלו לארץ, הם גרו בשכונה בירושלים, שנקראת בית וגן. זו שכונה דתית  שהייתה מאוכלסת בעיקר מעולים מארצות אירופה שעלו באותם שנים. היו שם הולנדים, אנגלים, ייקים – עולים מגרמניה וכל מיני משפחות דתיות.

אבא שלי הקים שם גרעין של חב"ד, וייסד את המניין  של חסידי חב"ד. בתחילה המניין נדד בין הבתים ועבר מדירה לדירה עד שנמצא לו מבנה קבוע יותר טוב.

ההורים שלי נפטרו כשהייתי בגיל די צעיר.

ילדותי

גדלתי בשכונת בית וגן. היה לנו בית של ארבעה חדרים לא גדול בכלל במושגים של היום, אבל במושגים של אותה תקופה, זה היה נחשב לבית גדול, בית של עשירים. זה היה אז הבית הכי גדול בשכונה. הבית שלנו היה בנוי מהול כזה במרכז וכל החדרים היו מסביב. אז בחורף, בקור הירושלמי, היה לנו תנור נפט שהיה מונח בהול הזה. היינו יושבים לידו ומתחממים. בכלל, התנור חימם מאוד ובכל הבית היה חמים ונעים. בתנור היה גלון עם נפט שהיינו ממלאים אותו. פעם בשבוע היה מגיע מוכר הנפט. הייתה לו עגלה עם סוס ופעמון, כשהמוכר צלצל בפעמון וקרא בקול נפט, נפט. היינו יורדים לעגלון, ממלאים נפט בחבית. עולים הביתה וממלאים נפט בתנור.

אבא שלי היה אדריכל, שאחרי שנים הוא תכנן את המבנה של 770 בכפר חב"ד. אימא שלי הייתה אחות בבית רפואה "שערי צדק" בירושלים. אני זוכרת, כשהיינו ילדים, היינו מלווים אותה בשבתות לשערי צדק למשמרת העבודה שלה.

היה לי תמיד שיער ארוך בלונדיני, שהייתי אוספת אותו לקוקו. היות, שאימא שלי הייתה ניצלת שואה, ובשואה הכריחו את הבנות לגזור את השיער כדי שלא יהיו להן כינים, אז היא לא אהבה לספר את השיער שלנו. היא מאוד רצתה שלבנות שלה יהיה שיער ארוך. ועד לחתונה שלי, היה לי שיער מאוד ארוך. בגלל שגדלתי בבית של ניצולי שואה, אז הוריי גם הקפידו מאוד מאוד שלא לזרוק אוכל.

הייתה לי חברה מאוד טובה, שגרה בבניין לידינו, קראו לה יוכבד. כל היום היינו ביחד, ממש מהבוקר עד הלילה. ובסוף היום כשהיינו נפרדות, היינו מלוות אחת את השנייה עד אמצע הדרך. היינו סופרות את הצעדים מהדלת שלי לדלת שלה, כי כל הזמן היינו רבות מי תלווה את מי? ספרנו את המרחק בינינו לפי מספר הצעדים, 104 צעדים בדיוק. ואז בסופו של דבר, ספרנו שוב 52 צעדים. ובנקודה של 52 היינו נפרדות.

השבת והחגים בבית אבא

שולחן השבת בילדותי, היה מאוד ביתי. אבא שלי הקפיד מאוד בסעודה השבת לקרוא שיחה של הרבי. ופיסקה מהספר "שמירת שבת כהלכתה". הוא לא היה מוותר, גם אם חברות היו מגיעות  לקרוא  לנו לפעולות של "בתיה", היינו צריכות להמשיך להקשיב לדברי התורה עד לסיום הסעודה. הוא לא נתן לנו לקום מהשולחן לפני שהסעודה הסתיימה. הבית היה מאוד מאוד יקי, ומאוד קפדני. אבל הייתה אוירה מאוד טובה.

האוכל  היה מאוד אירופאי. מאכלי השבת היו דגים עם מיונז, וזהו. לא היו סלטים. היה זה, מין  סגנון של אוכל הולנדי.

בפורים, אהבתי להתחפש למקצועות הרפואה. כנראה שזה נישאר לי עד היום. הייתי מתחפשת כמעט כל  שנה לאחות.  היות, שאימא שלי הייתה אחות, אז היא הייתה מביאה לי מדים מ"שערי צדק".

בבית הספר היסודי היה לנו שוק פורים, מאוד אהבתי את זה. תמיד תלמידות כיתה ח' היו מארגנות את שוק פורים.

בליל הסדר, הייתה  לאבי קערת פסח שהוא בנה אותה כאדריכל. אבי היה מוכשר מאוד. הקערה הייתה מורכבת משלוש קומות של משטחי זכוכית. בכל קומה היו מניחים מצה. והיו וילונות מסביב שהיו נפתחים, ואז היו מגלים את המצות. הקערה פיארה לנו את שולחן ליל הסדר.

פסח אחד זכור לי מאוד, זה דווקא לא משהו משמח. אימא שלי הייתה מאוד חולה. היינו אז ילדים קטנים, אימא שלי הייתה מאושפזת ב"הדסה" עין כרם. וכולנו עשינו שם בבית החולים את ליל הסדר לידה. אחר כך חזרנו, בתור ילדים קטנים, הביתה ברגל מעין כרם עד בית וגן.

לימודיי

למדתי בבית ספר "בית יעקב" בבית וגן עד לכיתה ח'. כי בית ספר "בית חנה" היה מאוד רחוק. וההורים שלי לא רצו לשלוח אותי באוטובוסים למקום רחוק. ולכן, עד כיתה ח' למדתי בבית יעקב. תמיד הייתי "החבדניקית" בבית ספר, בית ספר היה ליטאי. אז, לא כולם אהבו את החבדניקיות. בבית ספר היינו כשלוש תלמידות חבדניקיות. ניסינו להכניס קצת אווירה חסידית, עד כמה שאפשר. בכיתה ט' שלחו אותי כבר ל"בית חנה", אבל התקופה ב"בית יעקב" זכורה לי כתקופה מאוד יפה. מאוד נהניתי שם, היו לי חברות מאוד טובות, שיש לי קשר איתם עד היום. במיוחד אהבתי את שיעורי זימרה. כי לימדו אותם שירים ממש יפים ומרגשים. בכלל, אהבתי מאוד את בית הספר. ביליתי בין כתלי בית הספר הרבה שעות. בתיכון עברתי לבית ספר חב"ד.

הקמת המשפחה

אחי בצלאל שידך ביני לבין בעלי. הוא היה החבר הכי טוב של סבא – בעלי. התחתנו בשנת תשמ"ה אני הייתי בת 18.5 וסבא היה בן 21. יש לנו שני בנים וארבע בנות, מהם עשרים ואחת נכדים. הם באים להתארח בשבתות. בערך פעם בחודש. אני אוהבת לנסוע איתם בחגים לבית מלון, אז יש לי זמן להיות עם הנכדים שלי.

אני, בילדותי עם אחיותיי ואחי

עיסוקיי

בשנים הראשונות לאחר נישואיי, לא עבדתי, טיפלתי וגידלתי את ילדיי. אחר כך עבדתי חמש שנים בבית ספר "אור שמחה" בכפר חב"ד. הייתי מורה לתלמידים מתקשים. אחרי חמש שניים עברתי לעבוד במועצה. בשנים הראשונות הייתי במחלקת הביטחון, הייתי אחראית על הקייטנות בכפר חב"ד והקעמפים מבחינה בטיחותית וביטחונית. אחר כך עברתי לוועדה לתכנון ובנייה. הלכתי ללמוד את התחום ומאוד נהניתי. ובארבע השנים האחרונות אני עובדת במגן דוד אדום. אני נהגת אמבולנס ומצילה חיים. שזה בעצם, מה שאני הכי אוהבת. במקביל להיותי דולה שעוזרת לנשים בלידה. את זה אני עושה כבר כ-20 שנה.

סדר היום שלי כיום

בעבודה שלי במגן דוד אדום יש משמרות. כך, שאין לי סדר יום קבוע. בעיקרון, אני נהגת שטח. אני נוהגת באמבולנס, ואז אני מטפלת באנשים ומפנה אותם לבית רפואה. בנוסף, אני גם מעבירה הדרכות בנושא "עזרה ראשונה" בבתי ספר למורים ולגננות. לאחר סיום המשמרת, אני חוזרת מבשלת, מכבסת כמו כל אישה.

חג הפורים אצלנו מאוד מיוחד, כול המשפחה מתארחת אצלנו ועוד המון אורחים מבחוץ מגיעים אלינו. בשנים האחרונות אנחנו גם מארחים את מושתלת הכליה של אבא שלך, ויש לנו עוד אורחים רבים. בשנה הזאת אירחתי כל מיני חברים שלי ממגן דוד אדום שאני מנסה לקרב. בפורים אני פותחת שולחן של 50 איש ומבשלת המון. שמים מוזיקה ומאוד שמח.

סבא הולך בבוקר, לפני הסעודה ל"מבצעים" לחלק משלוחי מנות לאלמנות ואחר כך הוא מגיע לסעודה בבית.

אני עם אמי ואחיותי

הזוית האישית

הנכדה בתיה: תודה לך סבתא שפינית מזמנך היקר לספר לי את סיפורך. זה היה מרתק. מאחלת לך המון בריאות והרבה נחת.