מאגר סיפורי מורשת

שמי שולמית קדם, נולדתי בתאריך 9.11.1957 בעיר פתח תקווה בארץ ישראל, הייתי הילדה השלישית אחרי שני בנים. (יום ההולדת שלי מצוין בשיר של דיויד ברוזה -"סיגליות").

אמי (סבתא רבתא של מיקה) נולדה בתוניס, ועלתה בשנת 1949 לארץ. הגרמנים הגיעו גם לתוניס, ועצרו את אביה כדי להעסיק אותו בעבודות עבורם. סבתי דרשה מהם לשחרר אותו באומץ רב והצליחה. אמי ואחיותיה יצאו מביתם ופצצה נפלה על הבניין שאותו עזבו עוד בזמן המלחמה (1944). בשנת 1949 הם עלו לארץ.

אבי נולד בפולין, בעיר לודג' שבה הייתה קהילה יהודית ענפה. אבי היה במספר מחנות עבודה, הצליח לחמוק מסלקציה של דוקטור מנגלה ששלח אותו למוות, דאג לאחיו והצליח לשרוד במחנה אושוויץ, שהגיע אליו לקראת סוף המלחמה כשהאמריקאים שחררו את המחנות. לאחר המלחמה שוחרר ממחנה הריכוז והצטרף לבני הדודים שלו שהיו בבלגיה, חי שם ארבע שנים ולמד את השפה הצרפתית. בשנת 1949 עלה לארץ.

הוריי נפגשו באוניה שעלו בה לארץ ישראל. אבי תיקשר עם אמי בצרפתית שאותה למד בבלגיה, ואמי דיברה צרפתית שזו השפה השנייה שדיברו בה בתוניס, כי הצרפתים שלטו שם תקופה מסוימת. הוריי דיברו בביתנו צרפתית וגם איתנו, רוב הזמן ענינו להם בעברית אבל הרווחתי שפה, כי אני מבינה את הרוב, זה עזר לי בלימודי צרפתית בבית הספר היסודי וגם בנסיעות לצרפת, אחרי כמה "חריקות", הצלחתי לתקשר כשהייתי צריכה. הבנת השפה הצרפתית עזרה לי גם בהמשך כשלמדתי ספרדית, כי חלק מהשפות ניגזרות מלטינית ולרב השפות יש מילים דומות. (אז אבין גם חלק מהמילים באיטלקית). הוריי דיברו פה ושם יידיש כשלא רצו שנבין. יפה שמישהי ששפת האם שלה היא צרפתית וערבית, אמי היקרה, תיקשרה ביידיש.

גדלתי בעיר פתח תקווה בשכונה, גדלתי בבית קטן עם חצר גדולה מלאה עצי פרי, מולינו היה שדה גדול שראו בו פרות. למדתי שלוש שנים בבית ספר ממלכתי רגיל. אני זוכרת שחלק מהזמן היה עליי סוג של חרם ורוב בנות הכיתה לא דיברו איתי חוץ משתיים או שלוש שלא השתתפו בעניין. לאחר שלוש שנים בכיתה ד' עברנו לגור במרכז העיר, התחלתי לימודים בבית ספר דתי שבו למדו בנים בנפרד מהבנות. אני זוכרת לטובה שבבית הספר היה חדר אוכל שבו אכלנו ארוחת צהריים, כל כיתה הייתה עושה תורנות והייתה מכינה את הארוחה עבור כולם וזה היה מעין שיעור בישול, אני זוכרת את זה ככיף גדול.

ליד הבניין שלנו היה שטח לא בנוי וכל ילדי הבניין והבניינים הסמוכים שיחקו בשטח הזה. שיחקנו במחניים, גוגואים, חמש אבנים. בבתים שיחקנו שחמט, קלפים (מלחמה) קראנו המון ספרים שאותם החלפנו בספריה. יש לי חברה מבית הספר היסודי שעד היום אנחנו בקשר רציף ומבלות יחד, כשהיינו צעירות יותר ונישאנו, גרנו ברעננה בעקבות החברה ומשפחתה. בנותינו באותו גיל (עדי אימא של מיקה ובתה הבכורה של חברתי)  והיו בקשר בתקופה בה היו בחטיבה ובתנועת הצופים. יש לי חברה מאד טובה מימי התיכון, שהיה בצפון תל אביב. למדנו במגמת אמנות וכיום שתינו עובדות באותו מקצוע, עיצוב ואדריכלות פנים. בבית הספר שהיה בתל אביב, חלקנו את אותו קו אוטובוס למרות שגרנו בערים שונות. אני הגעתי מפתח תקווה והיא מפרדס כץ. כל יום הייתי קמה בשש בבוקר ועולה לאוטובוס ב 6:50 כדי להגיע ב 8:00 לבית הספר. לפעמים הייתי יורדת בתחנה אצלה ומשם היינו הולכות ברגל עד לבית הספר בתל אביב. היו זמנים..

חיבור לאוכל מהבית

אבי נולד בפולין ואימי נולדה בתוניס. לכן בביתנו בישלו אוכל משתי העדות. אכלנו כל מיני סלטי ירקות, זה אופייני לעדה התוניסאית, אבל היו גם סלט מיונז עם תפוחי אדמה, גזר ואפונה וכבד קצוץ, שמאפיין את העדה הפולנית. עד היום אני עושה את הסלט הטעים הזה כמו שנעשה בבית הוריי.

בביתנו אכלנו מרק עוף (מהצד הפולני) וגם קוסקוס עם ירקות וקציצות שאצלינו נקרא בולט (bullet). בימי חמישי היו הורי נכנסים למטבח וחולקים את הבישולים ואת האפיה יחדיו לקראת שבת. עד היום אני עושה את הכבד הקצוץ של העדה הפולנית מאותו מתכון שהוריי עשו פעם. וגם אני כיום, לארוחות בשבת עם הילדים והנכדים, חולקת את העבודה יחד עם סבא צביקה שהוא אלוף החיתוכים ומשמש סו שף.

חיבור לחפץ

כשהוריי נישאו, הם רכשו מגוון של סרוויסים מפורצלן מאוד מיוחדים כמו כוסות ליקר ובקבוק בצורת דג, בפסח אכלנו בסרוויס המיוחד וזה הפך את החג לחגיגי במיוחד. בקנקן הגדול היינו שותים קפה בשבת, ולידו יש כלי לסוכר והיו גם ספלים מאותו סט.

גם לאימא של סבא של מיקה היו סטים של אוכל מפורצלן וכוסות קריסטל שמתאימים לשתיית משקאות חריפים, הבן שלי ניר קיבל ומשתמש בהם כשהוא מארח חברים.

הסרוויסים שעוברים במשפחה

מסר לקחת לחיים שלנו – לראות תמיד את הכוס המלאה, לראות את החיובי בכל סיטואציה, גם אם היא מאתגרת, לראות מה ניתן ללמוד ממנה ולהשתפר. לשמוח במה שיש לנו. במשפחה, בחברים, במי שאוהב אותנו. זה מסר שאני רוצה להעביר הלאה לנכדי ולילדי.

מסר שאני מיקה (הנכדה) למדתי מהוריי: תמיד להתמיד, לדבוק במטרה ולנסות להשיג את מה שחשוב לי.

לסיום ציטוט של מאיה אנג'לו: "הצלחה היא לאהוב את עצמכם, לאהוב את מה שאתם עושים, ולאהוב את הדרך שבה אתם עושים את זה."

יום הולדת בנעוריי

הזוית האישית

מיקה: למדתי הרבה סיפורים ומידע חדש על העבר של המשפחה שלי. היה לי הרבה זמן עם סבתא. הייתי רוצה לאחל לסבתא שנעשה עוד פרויקטים ושנתחבר ושהיה לנו כיף.

שולמית: אני רוצה להעביר למיקה לראות תמיד את הכוס המלאה, לראות את החיובי בכל סיטואציה, גם אם היא מאתגרת, לראות מה ניתן ללמוד ממנה ולהשתפר. לשמוח במה שיש לנו. במשפחה בחברים במי שאוהב אותנו.