מאגר סיפורי מורשת

לסבתא רבתא שלי קראו שולמית. היא נולדה בגרמניה בעיר קאסל, בשנת 1924, לאחר שההורים שלה ברחו מפולין בעיקר בגלל האנטישמיות וגם בגלל שלא היה להם פרנסה בפולין. סבתא הייתה בת יחידה ששיחקה הרבה מאוד עם בני הדודים שגרו באותו הבניין. היא הייתה בגן של יהודים דתיים ובאותה תקופה לא כל כך הרגישו את האנטישמיות בגרמניה.

בגרמניה ההורים פתחו חנות סדקית (סרטים לקוקו וכפתורים). לפני שהיטלר עלה לשלטון סבתא הגיעה לכיתה א' יחד עם הבת דודה שלה ואז כבר התחילו לזרוק אבנים ולאיים עליהם. היא הייתה בבית ספר דתי ובבית הספר התלמידים הרגישו בטוחים אבל בדרך לבית ספר הם פחדו מאוד. ואז היטלר עלה לשלטון בשנת 1933 ומאז התחילו הגבלות על היהודים.

בני הדודים שלה שהיו להם משפחות בארץ או באמריקה קיבלו סרטיפיקטים (אישור לצאת מגרמניה), הם היו צריכים לשלם הרבה מאוד כסף בשביל זה. חלקם עלו לארץ וחלקם עלו לאמריקה והיא נשארה די בודדה. בינתיים היטלר התחיל להטיל גזירות על היהודים על הגרמנים לקנות בחנויות של יהודים כך שגם הפרנסה ירדה מאוד.

סבתא המשיכה ללכת לבית הספר בגבורה גדולה למרות איומי הילדים הגרמנים בדרך. היא מאוד אהבה ללמוד ולכן למרות הפחד היא המשיכה ללכת לבית הספר. בשנת 1938 בחודש חשוון התקיים האירוע ליל הבדולח בו פוצצו את כל החלונות של בתי הכנסת, שרפו את בתי הכנסת ואחר כך עברו לשבור את דלתות החנויות של היהודים ובזזו את כל הרכוש בחנויות, כך שלא נשאר להורים של סבתא מקור פרנסה.

סבתא רבתא שולמית בצעירותה

למחרת תפסו הגרמנים את אבא של סבתא ולקחו אותו לעבודת פרך ויום יום הוא חזר בערב הביתה עם רגליים נפוחות. סבתא ואמא שלה כל ערב טיפלו בפצעים שהיו לו ברגליים. באחד מימי השישי הודיעו הגרמנים שכל מי שיש לו נתינות פולנית צריך לעזוב את גרמניה במהירות. סבתא וההורים שלה יצאו במהירות לתחנת הרכבת כדי להספיק להגיע לגבול פולין לפני שהפולנים סגרו את הגבול.

למזלם כשהם הגיעו לגבול, הפולנים סגרו את הגבול ולא נתנו להם ולכל האנשים שהיו איתם ברכבת להיכנס לפולין. בדיעבד התברר כי כל מי שעבר לפולין מגרמניה לפניהם נהרגו על ידי הפולנים. זה היה ביום שישי וכל היהודים שהיו על הרכבת היו חייבים לחזור חזרה אבל לא לכולם היה כסף לקנות כרטיסים לרכבת וכל היהודים התארגנו לעזור אחד לשני ולקנות כרטיסים עבור כולם.

כשהגיעו חזרה לביתם כבר נכנסה שבת והדלת של ביתם הייתה נעולה, הם הבינו שהגרמנים נעלו את הדלת ושהמפתח נמצא בתחנת המשטרה. ההורים מאוד פחדו ללכת למשטרה מכיוון שהם לקחו כבר קודם את אבא שלה לעבודות פרך ואם הוא יכנס למשטרה הם יהרגו אותו. סבתא התנדבה להיות אמיצה ולהיכנס למשטרה ולבקש את המפתח של הבית. למזלה הם ריחמו עליה והחזירו לה את המפתח של הבית.

ההורים אמרו שיש אפשרות לשלוח את הנוער לאנגליה והחליטו שלמרות שסבתא הייתה בת יחידה בת 14 בכל זאת כדאי לצרף אותה לקבוצה שיוצאת לאנגליה כי כנראה בגרמניה אין עתיד ליהודים. סבתא יצאה עם מזוודה קטנה ובתוכה שתי תמונות של ההורים, תעודת לידה ועוד כמה מסמכים. היא ארזה מעט בגדים ומעיל ונפרדה מההורים לתמיד. בתחנת הרכבת סבתא פגשה בן דוד ובתחנת רכבת אחרת הוא צרף אותה לקבוצת נוער של בני עקיבא שנפגשו כולם בתחנה. הם עלו על הרכבת שיצא לכיוון הולנד.

בדרך היה פחד גדול כי הגרמנים עצרו את הרכבת כמה פעמים כדי לבדוק את המסמכים. בגבול הולנד החליטו הגרמנים להחזיר את הרכבת, הייתה בהלה מאוד גדולה אבל אישה הולנדית ברכבת קמה והחלה לצעוק על הגרמנים והתווכחה איתם לאחר זמן רב הגרמנים הסכימו לשחרר את הרכבת. הקבוצה נסעה עד לנמל, שם הייתה האונייה האחרונה שעזבה את אירופה לכיוון אנגליה.

לאחר שלושה ימים הם הגיעו לאנגליה בראשון לספטמבר ביום פתיחת מלחמת העולם השנייה. מצד אחד הם שמחו מאוד שניצלו מהנאצים ומצד שני דאגו מאוד למשפחות. באנגליה הם הצטרפו לקבוצות נוספות, הגיעו החגים ולמרות שהיו כל כך צעירים זכרו מהבתים את המנהגים והתפילות וקיימו את כל החגים לפי ההלכה. באנגליה בתחילה הם היו כולם ביחד בארמון נטוש של מלכת אנגליה. אחר כך פיזרו אותם לחוות חקלאיות כדי שיעבדו ויפרנסו את עצמם. שם סבתא פגשה את סבא יצחק ושם נולד בנם הבכור שלמה. הם עלו לארץ והצטרפו לקיבוץ לביא קיבוץ של יוצאי אנגליה שם נולדה סבתי.

הזוית האישית

סבתא רונית: העבודה עם נגה העשירה את שתינו מאד, הבנו את חשיבות העברת המסורת והידע מדור לדור במיוחד ריגש אותנו הביקור במוזיאון אנו, שם מצאנו את דגם בית הכנסת בקאסל בגרמניה שבו התפללו סבתא שולמית והוריה. תודה על שיתוף הדורות ועל ההזדמנות לשוחח וללמוד עם הדור הבא.

נגה הנכדה: היה לי כייף, מעניין ומלמד לכתוב את הסיפור עם סבתא וללכת ביחד לבית התפוצות.