מאגר סיפורי מורשת

שמי שולמית לוי, נולדתי בירושלים, בבית חולים ביקור חולים בתאריך 09.01.1957, בת רביעית לשני אחים ואחות.

הוריי נולדו במרוקו. אבי בנערותו היה מורה לעברית ופעיל ציוני, בשנת 1947 הוא היה מבוקש על ידי השלטון. הוריי נאלצו להינשא בחשאי ולברוח, הם עזבו לצרפת ושהו שם כשנתיים. בשנת 1949 עלו ארצה באוניית מעפילים. הם גרו באהלים, צריפונים, ועברו את כל תלאות הקליטה בתקופת הקמת המדינה.

גדלתי בבית עם שמונה ילדים, ילדותי זכורה לי כתקופה נעימה, המלווה בהרבה שמחה. גדלתי בבית דתי, חונכתי לערכים של נתינה, כבוד, עזרה לזולת. הוריי ז"ל היו המודל לחיקוי לערכים אלו.

סבתא שולמית בגיל 3

ילדותי היתה מלאת שמחה ופעילויות. למדתי בבית הספר היסודי "ישורון" בקריית יובל, רוב ילדי הכיתה היו מאותה שכונה. אחר הצהרים היו פעמים שבילינו בחוגים שונים במועדון תקוותינו והיו פעמים שהיינו משחקים יחד כל ילדי השכונה – משחקי חברה, משחקי כדור, מחבואים, קלאס, חבל… הייתה לי חברה טובה, שמה טובה, היינו כבנות בית זו אצל זו, המשפחות הכירו היטב, אחיה היו חברים של אחיי, ובכלל – הבתים היו פתוחים מקבלים ומכילים את ילדי השכנים.

בתיכון למדתי בבית הספר "אוולינה דה רוטשילד", בית ספר עיוני דתי לבנות ללימודי בגרות. המחנך שלי היה שמואל בן נאה, מורה לספרות, את השיעורים הוא העביר בצורה מעניינת ודרמטית. זכור לי מורה נוסף, לאנגלית, צין. הוא היה צעיר וחתיך, זה עודד אותנו ללמוד ולהצליח..

אחרי סיום התיכון המשכתי ללמוד בסמינר למורות דוד ילין, במהלך הלימודים הכרתי את בעלי דרך חבר משותף, נישאתי, לכן לא התגייסתי. גרנו בירושלים, נולדו לנו שלושה ילדים. למעלה אדומים עברנו בשנת 1984בעקבות מפעל למסגרות שבעלי פתח. במהלך שנות עבודתי עבדתי עם ילדים, בתחילת דרכי במעלה אדומים, פתחתי גן פרטי – "גן פינוקיו". כשהילדים גדלו, יצאתי לעבוד בירושלים בבית ספר ויצ"ו. כעבור מספר שנים חזרתי לעבוד במעלה אדומים כמנהלת מעון ויצ"ו, נהניתי מאוד מעבודתי ומהאהבה הענקית שמקבלים מהילדים.

אני ובעלי היינו זוג צעיר, הולדת שלושת ילדינו היתה מלווה בשמחה והתרגשות רבה. את ילדינו גידלנו לאהבת האדם, כבוד, התחשבות ועזרה לזולת. השמחה הגדולה והמרגשת הייתה כאשר נולדו הנכדים. כמובן שבהולדת הנכדה הראשונה, כמעט יצאנו מדעתנו מרוב שמחה, התרגשות ואהבה. הולדת כל נכד נוסף הביא איתו אהבה שמחה ואושר גדול. המשפחה, ברוך השם, מאוחדת, אנחנו חוגגים, מטיילים ונהנים יחד.

כיום אני בפנסיה, פעילה בקבוצת "ותיקים למען ותיקים" בעיר, יוזמים פעילויות שונות לרווחת ותיקי העיר. אני משתתפת בחוגים שונים במרכז יובלים, אני ובעלי מטיילים במסגרת הקהילה המטיילת, מבלים ונהנים עם חברים, וכמובן עסוקים עם הנכדים הנפלאים שלנו.

בתקופת הקורונה, כמו כולם היינו בסגר. השתדלנו לנצל ולהעביר את הזמן יחד בנעימים. עם כל הבעייתיות, הצלחנו גם להנות מתקופת הקורונה. הילדים והנכדים הגיעו לביקורים מרחוק, וזה היה המצב הכי קשה, שלא יכולנו להתקרב ולחבק.

מה שחשוב לי להעביר הלאה לנכדיי הוא לחייך ולשמוח, לדעת לפרגן ולהגיד מילים טובות שמצמיחות. לראות את הטוב בהכל, לדעת להודות על מה שיש, כי שום דבר לא מובן מאליו, תפזרו מסביבכם הרבה אהבה ותמיד תאמינו בעצמכם, השמיים הם הגבול.

הזוית האישית

אלעד הנכד המתעד: העשרתי את הידע שלי במשפחתי ונהניתי מהחוויה עם סבתי.