מאגר סיפורי מורשת

שמי שולה גלילה, נולדתי בשנת 1950 בירושלים, גדלתי בשכונת נחלאות ושכונת הכורדים.

גדלתי במשפחה גדולה בת 12 נפשות, בדירה בת שני חדרים. הייתה לי ילדות צנועה מבחינה כלכלית, אך טובה מאוד מבחינה ערכית. למדתי ועבדתי כדי לעזור לפרנסת הבית. למדתי בבית הספר אושיסקין, למדנו מעט – לא כמו היום, זו הייתה מסגרת קטנה וחמה, אהבתי ללכת לבית הספר.

היו לי הרבה חברים וחברות בשכונה, כולם היו כמו משפחה אחת גדולה. היינו ממציאים משחקים – למשל קפיצה על חבל, קפיצה על גומי, תופסת, מחבואים ופרה עיוורת. הייתה לי חברה בשם מלי, חברה מאוד טובה. גדלנו יחד ממש כמו אחיות, היא הייתה מאוד מיוחדת בשבילי, עד היום אנחנו בקשר.

הורי ז"ל נולדו ביוגוסלביה וגם שני האחים הבכורים שלי. ההורים שלי ז"ל היו ניצולי שואה, לאבא שלי היה מספר קעקוע על היד מהשואה. אבא שלי עבד כנהג מונית ואימא שלי הייתה עקרת בית. היו לי הורים מאוד טובים וצנועים. הבנות במשפחה לא התגייסו לצבא, רק אחותי הגדולה התגייסה, אבא שלי לא הסכים לנו. היה לי קשר מיוחד כל השנים עם שתי האחיות שלי – בתיה ומלכה, היינו עושות הכל ביחד, גרות קרוב אחת לשניה, מגדלות את הילדים יחד, עושות חגים ושבתות יחד.

הכרתי את סבא דודי, בעלי, בגיל 13. גדלנו יחד בשכונה ולמדנו יחד בבית הספר. בגיל 23 התחתנו. אני גידלתי את הילדים וטיפלתי בבית, בזמן שבעלי היה איש קבע בצה"ל. כשנולד הילד הבכור שלנו, הייתי בת 24 זה היה אושר גדול לי ולבעלי. גרנו בדירת חדר ואחרי שנה נולדה הבת השנייה שלנו. היו לנו חיים פשוטים ויפים. עברנו לדירת שני חדרים ושם נולדו לנו בן ובת נוספים, והיינו הכי מאושרים. לאחר מספר שנים נולדה לנו עוד בת מקסימה. גידלתי את הילדים רוב הזמן לבד ובעלי היה בצבא קבע. הנכדים שלי הם הדבר הכי קסום שקיבלתי, אושר אמיתי.

כיום

היום אני חולה במחלת אלצהיימר ולכן הבנות שלי עזרו לי להיזכר בסיפור חיי. אני גרה עם בעלי היקר סבא דודי והבת הקטנה שלי חיה, הם מטפלים בי ודואגים לי. אני מאוד קרובה ומחוברת לבת שלי, חגית, לבעלה עופר ולנכדים שלי – אלירן, אור וסתיו. אנחנו גרים קרוב ומבלים יחד המון.

המסר שלי לעתיד: חשוב להנות מהחיים וגם מהדברים הקטנים, ולהיות בסביבה אוהבת ותומכת.

הזוית האישית

אלירן הנכד המתעד: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפור של סבתא שלי היקרה, אני מאחל לה הרבה בריאות.