מאגר סיפורי מורשת

שמי אלמה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את הסיפור של סבתא רנה, סבתי מצד אבי.

רנה חייטוב נולדה בשנת 1944 בבית במונטה וידיאו באורוגוואי, לאימא נורה ואבא חיימה. באותה תקופה היה נהוג להזמין מיילדת הביתה ולא להגיע לבתי חולים. לרנה יש אח שגדול ממנה בשנתיים ושמו ראול, ראול גדל ולמד ונהיה רופא.

באורוגוואי קיבלו את היהודים בברכה, היו שם הרבה בתי כנסת, בתי ספר יהודיים, היו תנועות נוער יהודיות ובנוסף היה גם תחנת רדיו של יהודים ולא הרגישו אנטישמיות. את כל החגים היא חגגה בבית של ההורים שלה והזמינו את כל המשפחה, שם אכלו מאכלים אותנטיים, למשל: בראש השנה – גפילטע פיש, עוף בתנור, מרק ומאכלים נוספים, בסוכות לא חגגו בסוכה, את יום כיפור לא חגגו. בפורים הם התחפשו ועשו ארוחות חג חגיגיות. בפסח סבא רבא שלה היה מגיע ועורך את הסדר בעברית והכינו מאכלים כמו קניידלך ובסופר היו מוכרים מצות. בשבועות לטקס היו מתלבשים בלבן ובין השאר מכינים עוגת גבינה. בחנוכה לא הדליקו נרות. משפחתה של סבתא הם משפחה של רבנים מלונדון, אבל המשפחה של סבתא שלי לא היו דתיים ושמרו על מצוות בסיסיות. בבית ההורים שלה לימדו אותה את הדברים הבסיסיים, גם בבית ספר דיברו על החיים כיהודי והסביבה שהיא התגוררה בה היו הרבה תושבים יהודים וכך הם יכלו לשמור וללמד את המצוות היהודיות.

במהלך השנים הייתה בגנים ובבתי ספר ציבוריים עם זיקה ליהדות. מגיל 6 עד גיל 12 היא למדה בבית ספר"ברזיל" שהוא בית ספר ציבורי של המדינה. מגיל 12-17 היא למדה בחטיבה/תיכון  בשם "ארלוזרוב" שהוא בית ספר יהודי שנמצא במונטווידאו שבאורוגוואי. בזמן שלה חגגו רק לבנים בר מצווה ולא לבנות, חגיגת בת מצווה זה משהו יותר מודרני. מרגע שהילדים נולדו הם הלכו לגנים ולבתי ספר יהודים, הילדים הלכו לתנועת נוער יהודיה וציונית ומדי פעם בחגים הם היו הולכים לבתי הכנסת, והיו דואגים לקיים את החגים בארוחות משפחתיות מלוות במאכלים אותנטיים. תמיד רנה הרגישה את הרצון והציונות לעלות לארץ ישראל שהיא מדינת היהודים, מדינה יותר מודרנית ויש לילדים שלה אפשרויות יותר מגוונות ללימודים או לתעסוקה.

בגיל 17 התחילה לעבוד במשרד רואה חשבון, היא עברה מספר עבודות. בגיל 22 התחתנה לראשונה עם אבא של אלברו, אלברו נולד בתאריך 18.2.1968. אחרי כן נפרדו. בשנת 1973 התחתנה בשנית עם אבא של אלחנדרו, יצחק גליקסברג. בתאריך 17.3.1981 אלחנדרו, אבא של אלמה נולד.

בשנת 1995 – 2003 עבדה במזכירות בית ספר "אריאל" במונטה וידיאו, אורוגוואי. משנת 1995 – 2006 ניהלה מכבסה בעיר. בשנת 2009 עשתה עלייה לישראל.

בשנת 1999 אבא של אלמה, אלחנדרו, עלה לארץ והתגייס לצבא כחייל בודד. בשנת 2003 הבן השני של סבתא, אלברו, גם עלה לארץ ביחד עם אישתו והילדה שלו. אחרי הרבה שנים שחיו בנפרד ובטיסות שנעשו לעיתים רחוקות מאחר והמרחק גדול ועלות הטיסה גבוהה, בשנת 2009 החליטה רנה שכל עוד היא בריאה היא רוצה להיות ליד הילדים והנכדים שלה.

שפת האם שלה היא ספרדית, כשסבתא שלי הגיעה לארץ לא ידעה בכלל עברית ובחצי השנה הראשונה הלכה לאולפן ללמוד עברית. יש לציין כי ללמוד שפה חדשה בגיל 65 זה דבר לא קל ועד היום היא לומדת עברית בשיעורים פרטיים.

בשנת 2014, מבצע צוק איתן הייתה המלחמה הראשונה שסבתא שלי חוותה, והיו לה הרבה פחדים בהתחלה עד שהסברנו לה מה צריך לעשות במצב הזה. המנטליות הישראלית במהלך שיגרת חיים בישראל שונה לדברי סבתא. סבתא שלי נחשפה למנטליות שונה, פחות מכבדת את הדור המבוגר. עד היום קשה לה להתרגל לארץ, אבל היא מקיימת שגרת חיים רגילה ביחד עם חברות או בני משפחה שרוב השיח איתם הינו בשפה הספרדית. היא מסתדרת עם קצת עברית בחיי היום יום ובסידורים שלה מול קופת חולים ומוסדות שילטון.

רנה מרוצה בגלל שהיא נמצאת ליד הילדים והנכדים שלה, זה האור בחיים שלה ונותן לה אנרגיות טובות. היא מאוד אוהבת את ישראל כי המדינה עוזרת לעולים חדשים להתאקלם וגם כלכלית. למרות כל הקשיים שלה, ישראל מאוד יפה ומרשימה, יש בה הרבה תרבות, פארקים ואזורים יפים לטייל בהם.

סבתא רנה והנכדים, באמצע עם שמלה לבנה – אלמה

הזוית האישית

אלמה וסבתא רנה: נהנינו מאד לתאר את הסיפור של סבתא רנה.