מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה פדל, נולדתי בשנת 1951, ב 16 בספטמבר בעיר חיפה.

נקראתי רבקה על שם סבתא של אבי, רבקה נגרין ז״ל, שהיתה חכמה ודיברה שבע שפות, כי ההורים שלי קיוו שאהיה חכמה ומוכשרת כמוה.

הורי היו ילידי חיפה והכירו בזמן ההתנגדות לאנגלים. אבא שלי היה בהגנה ואמא שלי בתנועת לח״י, תנועה מנוגדת להגנה והיו היתקלויות ביניהם. אך בכל זאת הם הכירו התאהבו והתחתנו.

גם סבי וסבתי, נולדו בישראל, סבתי בצפת וסבי בזכרון יעקב כשעדיין נקראה זמרין, הם ניהלו חנות דגים בחיפה למחייתם. סבי היה איש בעל דמיון, ותמיד היו סיפורי פלאים בפיו, על מסעות לארצות רחוקות, ומלחמות לשחרור ישראל מידי הטורקים והאנגלים. הוא סיפר על ספינות שהיו לו, בהן הפליג בימים סוערים. אבא שלי תמיד צחק ולא האמין לסיפוריו. כשסבא שלי נפטר, עמדו על קברו אנשים רבים שלא הכרתי כלל. עם תחילת התפזרות המנחמים והמלווים, התפרץ אדם לקהל ואמר: "אתם יודעים מי זה יהודה לאניאדו?!" היינו בהלם " בזכות יהודה לאניאדו משפחתי ניצלה בפרעות" בסיפור שהיה כמו אגדה, סיפר האיש כדלהלן:

הורי ירדו מהאוניה בחיפה, בבריחתם מאירופה לישראל. בלי להכיר נפש חיה בישראל, צעדו ברחובות חיפה כשמעט מטלטליהם לגופם. לפתע הקיפו אותם ערבים בצרחות: "יהוד! יהוד, איטבחו אל יהוד". הם לא הבינו את השפה אך הבינו היטב את הטונים הגבוהים ואת הנפת הסכינים מעל ראשם. לפתע פרץ אדם גבוה עטוי גלביה לבנה ובעיניו זעם רב: " עצרו מייד! עצרו מייד!! בבני מוות האלה, אני אטפל בהם! בני מוות האלה יטבחו בידי! הם שלי! הסתלקו מכאן!" נוכח חמתו הרבה, נסוגו הפורעים, והוא תפס את אבי בחולצתו ומשך אותו הרחק מהפורעים, תוך שהוא מסנן מתחת לשפמו: "אל תחששו, אני יהודי, שקט אל תוציאו הגה". כך משך אותם אחריו אל ביתו, ומשם המשיכו לבד. "רק בזכותו אני ומשפחתי נותרנו בחיים, בזכות האיש האמיץ הזה".  אנחנו לא שמענו מילה על כך כל ימי חייו.

החלום שלי

עוד בילדותי קראתי המון ספרים על ארצות רחוקות ומנהגיהם, כאשר התבגרתי ויכולתי לנסוע בעולם, עשיתי זאת. בזמני הפנוי נסעתי לארצות שחלמתי עליהן: הודו, דרום אמריקה, כולל ברזיל, ארגנטינה. הגעתי עד לעיר הכי דרומית בעולם: אושואיה, שם המטיילים לרוב צופים בדולפינים, כלבי ים, שחפים, פינגווין ועוד חיות.

כאשר נולדו נכדיי, חזרתי כדי לעזור בגידולים ומאז אני סבתא במשרה מלאה, פלוס פלוס פלוס. אין לי דקה פנויה, במהרה תחלופנה השנים ולא יזדקקו לי ואצא שוב לנדודי בעולם.

תמונה שלי מהילדות

התמונה צולמה ב שנת 1954, בחודש אפריל בערב. מצולמות בה: אחותי, הבובה ואני בגיל שלוש. בחיפה, בבית שלנו ברחוב גדעון  4, בחדר הילדים. לומדים מהתמונה שהחיים היו צנועים גם הבובה, הושאלה לנו מהשכנה. אלה היו ימים קשים אך הינו שמחים. היינו דלי אמצעים אך האווירה היתה טובה ושמחה, ניתן לראות אושר גדול בחיבוק הבובה. גרנו בבית סבי שנולד בזיכרון יעקב, והייתה הרגשה טובה ובטוחה.

ביני לבין אחותי יש הבדל של שנה וחצי, אני ואחותי חברות מאוד טובות מאז ועד היום. שמחנו מאוד על הבובה שהושאלה לנו מהשכנים. וניתן לראות את השמחה שלנו.

אבן פסיפס חוצה דורות

החפץ ברשותי משנת 1995, כבר עשרים ושבע שנים. קיבלתי אותו מאחייניתי מרגי, החפץ נשמר בתוך ביתי ונדד איתי מבית לבית. אבן הפסיפס בגודל 5 ס״מ אורך, 5 ס״מ רוחב, צורתו ריבוע. עשוי מאבן פסיפס מיוחדת למוזאיקה, ונרכש בקיבוץ אילון בו נמצא מפעל לייצור פסיפס. החפץ משמש לנוי, אך גם כאבן מחזקת לשעות קשות שפוקדות אותנו במשך החיים. הסיפור של החפץ הוא עצוב, בשנת 1994, קרה אסון במשפחתנו סבי משה פדל נפטר בשנתו. בפתאומיות בגיל ארבעים ושבע. הוא היה איש מאוד חזק ונמרץ והמשפחה נותרה בהלם.

סבתי (בעלת החפץ) היתה בדיכאון ממושך, וכולם נרתמו לעזרתה. גם מרגי שהייתה בכיתה א' הכינה עבורה את האבן כדי לנחם אותה באהבה.

בחרתי בחפץ זה מפני שהוא מלווה אותי שנים בכל שעה של צער, אני מחזיקה אותו והוא עוזר להפחית הצער. בעיני הוא מסמל את כוחה של משפחה מאוחדת שלכל אורך השנים והדורות אנו קשורים ונתמכים זה בזה.

הזווית האישית

ינאי: במהלך התוכנית נהנתי מאוד לעבוד עם סבתי וללמוד עליה יותר משכבר ידעתי, הרגשתי שכל הסיפורים היו מעניינים יותר מהסיפורים הרגילים שאני מכיר מאבא שלי. גם אהבתי לראות את סבתי נהנית לספר לי את הסיפור שלה בכל המפגשים. התרגשתי מאוד חיכיתי בקוצר רוח לסבתא. ולסיכום, כל רגע היה שווה.

סבתא ריקי: בזמן התוכנית נהנתי לראות את ינאי מסוקרן למשמע הסיפורים, וגם אהבתי לעבוד איתו עליהם ולספר לו אותם מאוד מאוד. התרגשתי מאוד במוזיאון "אנו". לסיכום, היה לי כיף מאוד ואפילו אני למדתי דברים חדשים.