מאגר סיפורי מורשת

שלום רב, שמי רחל קציל, נולדתי בשנת 1948 בעיר טבריה במדינת ישראל. השם רחל הוא לא שמי המקורי. שמי המקורי היה שושנה ורציתי להחליף אותו לשם יותר מודרני.

שם אמי חנה ואבי ישעיהו. אמי נולדה בצפת ועברה לטבריה ואבי נולד בטבריה. הוריי היו במלחמת העצמאות, בקום המדינה בשנת 1948, שהייתה עד אז תחת שלטון הבריטים.

בילדותי גדלתי בטבריה ולמדתי בבית יעקב. לרוב שיחקנו בחמש אבנים, בחבלים ומקלות ולפעמים במשחקי תפקדים. אהבנו מאוד ללכת לים עם או בלי חברים. חברי שכונתי היו תלמידי בית הספר ושכנים. בתקופת בית הספר היינו לומדים, קוראים ולפעמים הולכים לים. בתקופת הבגרות בדיוק עברנו דירה לרמת גן.

המקצוע והעיסוק שבו עסקתי בחיי הבוגרים הוא תפירה, סריגה וכל הקשור לצמר. אפילו עבדתי במפעל לצמר ומאוד אהבתי לצייר.

סבתא לפני כ – 50 שנה

בזמן טיול בלונה פארק הכרתי את בן זוגי. לאחר חתונתנו גרנו אצל ההורים. אחרי שנולדו לנו ילדים קנינו את ביתנו. כיום את כל האירועים המשפחתים כמו חתונה, בר מצווה, ברית מילה, בריתה וחגים – כל המשפחה חוגגת ביחד.

חפץ מיוחד ראוי לציון הוא, שבמשפחתנו יש תכשיט זהב שעובר כבר חמישה דורות בירושה.

סבתא כיום

בזמן שאני בפנסיה אני עוזרת לשמור על הנכדים ונהנית עם הילדים. תחביביי הם לקרוא, לסרוג, לשחק משחקים, תשבצים, לטייל, לנסוע ולבשל.

אני בטוחה שהגשמתי את החלומות שלי בכך שיש לי משפחה חמה, עוזרת ומפרגנת. נכדיי עושים הכול כדי לעזור, להתייחס, לתת כבוד, להתחשב, ולתת.

לסיכום, המסר שלי לדור הצעיר הוא לעשות כבוד כלפי כל אדם אחר, לעזור אפילו אם לא מתחשק, לתת את הכי טוב שלך, להתחשב, ולהעריך את מה שנותנים, אפילו אם זה שיחה בין נכד לסבתא.

הזוית האישית

נהוראי הנכד המתעד: רציתי להגיד לסבתי שלמדתי כל כך הרבה עליה, תודה רבה, סבתא, ששיתפת אותי, המשיכי לעזור לכולם כפי שאת תמיד עושה.