מאגר סיפורי מורשת

קוראים רחל יחזקאל ואני סבתא של אחינועם. נולדתי בהודו בשנת 1948 למוריס וקייט, אני אחות  גדולה לעדינה. גדלתי בבית פרטי בעיר מומבאי בהודו. לאבי היה אולם קולנוע בעיר והוא אירח הרבה אנשים חשובים מהעולם. לרוב דיברתי באנגלית וגם קצת עברית והודית.

הייתי פעילה בתנועת נוער בשם "הבונים" ואהבנו מאוד לרקוד ריקודי עם. בגיל 22 החלטתי להגיע לארץ ישראל ולהתנדב בקיבוצים. באחת מהנסיעות שלי לאנגליה כדי לבקר את אבא שלי, פגשתי בבית הכנסת את בעלי רפאל (סבא של אחינועם). חזרתי לישראל כדי להמשיך את ההתנדבות שלי. רפאל התקשר אלי דרך טלפון ציבורי (מכיוון שבאותה תקופה לא היו טלפונים במגורים בקיבוץ) והציע לי נישואין. התרגשתי מאוד וכמובן שהסכמתי. התחתנו בבית של חמי (אבא של רפאל). גרנו תקופה ארוכה באנגליה ושם ילדנו את הבן שלי יואל (אבא של אחינועם) ואח שלו דניאל. בשנת 1979 החלטנו לעלות לארץ ישראל, יואל היה בן 6 ועלינו למרכז קליטה במבשרת ציון.

אחד הסיפורים שאני אוהבת לספר: היינו במרכז קליטה כמה חודשים ושמענו שנשיא ארצות הברית – ג'ימי קרטר, מגיע לבקר במרכז קליטה יחד עם אישתו ועם עליזה בגין (זה היה בזמן עריכת הסכם השלום עם מצרים). הם הגיעו והכל היה מאוד רשמי, אז לקחתי את היד של גברת קרטר והתחלתי לרקוד איתה ריקודי עם, כולם התחילו לשיר ולרקוד "הבאנו שלום עליכם" – היה מאוד מרגש.

אני ורפאל (בעלי, סבא של אחינועם) ילדנו את ציונה ועזריאל (הילדים שלי) פה בארץ, ותמיד סיפרנו כמה שאנחנו מתרגשים שזכינו להקים בית בארץ ישראל. תמיד אמרתי שכל אחד לבד הוא כוח חלקי, אבל כשאנחנו עומדים מאוחדים יש לנו כוח עז להצליח, הקשר המשפחתי מאוד מאוד חשוב לי.

הזוית האישית

אחינועם: למדתי הרבה מהשיחה שלי עם סבתא. אחד הדברים שמאוד ריגשו אותי היה הרצון של סבתא לעצור את החיים בחוץ לארץ ולבוא להתנדב בארץ ישראל. התרשמתי מאהבתה לארץ למרות שזו הייתה ארץ שהייתה זרה לה.